ב־20 בינואר 2025, ברוב עם והדר, יושבע דונלד טראמפ בפעם השנייה לנשיאות ארה"ב. תהא זו הפעם השנייה בלבד בהיסטוריה האמריקנית שבה חוזר נשיא לשעבר למשרד הסגלגל לאחר שניסיונו הראשון לכהן בפעם השנייה לא צלח.
ריקוד הניצחון של טראמפ ואילון מאסק - לצלילי ymca || עמוד הטוויטר של אילון מאסק
הראשון שחזר מן הכפור היישר לפסגת הפירמידה השלטונית היה גרובר קליבלנד, שנבחר לראשונה לנשיא ב־1885, ולאחר פסק זמן של ארבע שנים, ב־1893, הפך שוב לקברניטה של האומה האמריקנית, שאותה הנהיג ארבע שנים נוספות.
העובדה שטראמפ כבר כיהן כנשיא, אך נכשל להבטיח את המשך הכהונה בבחירות 2020, מעניקה הזדמנות לבחון האם ניתן לזהות בהתנהלותו הנוכחית תהליכי למידה והפקת לקחים מכישלון זה, והאם אפשרי גם, חודש לפני כניסתו לתפקידו, לשרטט, בזהירות המתבקשת, את קווי המתאר הבסיסיים של ממשלו ההולך ומתגבש.
למרות שערך הנאמנות האישית והקרבה הרעיונית לטראמפ נותר, לכאורה, התנאי המוקדם ההכרחי לכל המינויים הבכירים, מתברר כבר כעת שמדובר בציפוי דק בלבד של קונפורמיות ואחידות מחשבתית בין "כל אנשי הנשיא". מתחת למעטפת זו מצטייר ממשל טראמפ השני כפלורליסטי במידה מפתיעה. זאת כאשר בכיריו יוצרים פסיפס מגוון של דעות והעדפות, שיש בהן כדי להבטיח שהנשיא ה־47 יהיה חסין מפני סכנת הקיבעון המחשבתי וההיצמדות העיקשת לאקסיומה או לפרדיגמה אחת ויחידה.
ואמנם, בעוד שבתקופת כהונתו הראשונה נהג טראמפ להדיח או למדר כל מי שחלק על עמדותיו, הפעם מעידים נבחריו על כוונתו הברורה לעודד שיח פנימי ולאו דווקא צייתנות עיוורת. ביטוי מוקדם לפתיחות זו ניתן לראות בעובדה שלנוכח הביקורת הציבורית החריפה (גם מבית) שהושמעה כלפי המועמד לתפקיד שר ההגנה פיט הגסט, וכלפי המועמד לתפקיד שר המשפטים מאט גץ, מיהר הנשיא הנבחר למזער נזקים. במקום להתבצר בגישתו הראשונית והתומכת, הבין טראמפ שמדובר במינויים שגויים בעליל ופעל כדי להניעם לוותר ולרדת מן הבמה המרכזית לפני שאורותיה וקולותיה יהפכו לרעשי רקע צורמים עוד בטרם החלו 100 ימי החסד הראשונים שלהם זכאי, להלכה לפחות, כל נשיא נבחר.
עצמאות מחשבתית
אפיזודה זו הינה רק קצהו של הקרחון, שיש בה כדי להעיד על כך שטראמפ הנוכחי עתיד לתפקד בצורה סובלנית, מכילה וקשובה יותר מאשר בעבר אל מול סביבה חיצונית ופנימית מאתגרת ורוויה בסיכונים, והוא אכן הרכיב את נבחרתו מתוך מודעות למורכבותה של סביבה זו.
כך, למשל, עתידים לשבת בכפיפה אחת בממשל החדש אישים אידיאולוגיים מובהקים דוגמת היועץ הבכיר במשרד לביטחון המולדת סטיבן מילר (שהפך זה מכבר את מאבקו בהגירה הבלתי חוקית לארה"ב למפעל חיים); דוגמת שר הבריאות המיועד רוברט קנדי הבן, השבוי בתיאוריות קונספירציה שונות ומשונות ומנהל מסע צלב מתמשך כנגד מדיניות החיסונים; ודוגמת הממונה המיועדת על כל גופי המודיעין טולסי גבארד, יחד עם קבוצה שלמה של מקצוענים פרגמטיים, שהטוהר הדוקטרינרי רחוק מהם מרחק שנות אור.
הבולטים מביניהם הם המיועד לתפקיד היועץ לביטחון לאומי מייקל וולץ, והמיועד לתפקיד שר האוצר סקוט בסנט. באשר לוולץ, לא זו בלבד שרקעו הביטחוני המרשים והמגוון (כולל בפנטגון) הופך אותו למתאים במיוחד למשרה, אלא שהוא הוכיח בעברו הקרוב עצמאות מחשבתית מרשימה, ובין היתר תמך עד לאחרונה באופן מובהק במדיניות של הושטת סיוע צבאי נרחב לאוקראינה, וזאת בניגוד מוחלט לעמדתו הנחרצת של הנשיא, שטינתו הכללית כלפי הממסד הביטחוני היא מן המפורסמות. גם בסנט הוא נציגו המזוקק והגבישי של הממסד העסקי, שצמח ועלה לגדולה ולעושר בשוק ההון וההשקעות, ולא זו בלבד אלא שכיהן עד לא מכבר כמנהל ההשקעות הראשי בקרן שהקים לא אחר מאשר ג'ורג' סורוס, האויב האולטימטיבי של רבים מקרב מחנהו של טראמפ. לצד תמיכתו העקרונית במשנתו הכלכלית והפיסקלית של טראמפ, שבמרכזה קיצוצי מס ניכרים ליחידים ולחברות, חתירה לצמצום הגירעון התקציבי והחרפת מלחמת המכסים עם סין.
הסכמה בסיסית רחבה
מעבר לחילוקי דעות בסוגיות ספציפיות (שטראמפ עתיד אפילו לטפח), קיימת הסכמה בסיסית בין כל אנשי הנשיא שארה"ב אינה מיועדת עוד להוות מגדלור או מצפן ערכי שיאיר את המערכת הבינלאומית כולה. לפיכך אין לצפות כי בעידן שבפתח ייזום העיט האמריקני מלחמות למען קידום החזון הדמוקרטי (דוגמת מלחמת המפרץ השנייה) או למען יעדים ערכיים נשגבים אחרים.
נהפוך הוא, התנהלותו במרחב זה תהיה מושתתת בעיקרה על הרתעה נקודתית וממוקדת של מספר מוגבל של יריבים (כגון סין, איראן ובמידה פחותה גם רוסיה), שמדיניותם במישור הגיאו־אסטרטגי, הכלכלי או עובדת היותם מדינת טרור, מהווה איום מיידי וממשי על אינטרסים אמריקניים חיוניים. בכל שאר ההקשרים תימנע ארה"ב ממעורבות צבאית ישירה ויקרה, ותמשיך בקו שבו נקט טראמפ בתקופת כהונתו הראשונה, כאשר, בין היתר, צמצם את היקף הכוחות האמריקניים בסוריה ובאפגניסטן, ונמנע ממהלכים צבאיים נרחבים באיראן ובסוריה (למעט מתקפת טילי קרוז מוגבלת נגד שדות תעופה ומתקנים צבאיים בסוריה ב־2017).
במקביל, ימשיך טראמפ במאמציו להתנתק מארגונים וממחויבויות רב־צדדיות, ויאיץ את מהלכיו להתנתק מברית נאט"ו ומארגונים ומסגרות רב־צדדיות אחרות.
קיימת הסכמה בסיסית בין כל אנשי הנשיא שארה"ב אינה מיועדת עוד להוות מגדלור או מצפן ערכי שיאיר את המערכת הבינלאומית כולה. לפיכך אין לצפות כי בעידן שבפתח ייזום העיט האמריקני מלחמות למען קידום החזון הדמוקרטי (דוגמת מלחמת המפרץ השנייה) או למען יעדים ערכיים נשגבים אחרים
התנגדותו של טראמפ לעקרון הערבות ההדדית נותרה ללא שינוי. לדעתו, האומה האמריקנית נשאה בנטל כלכלי מופרז בכל הקשור למימונן של נאט"ו ושותפויות רב־צדדיות אחרות, והוא נשמע נחוש מתמיד בהתייחסותו לעליונותו של עקרון הריבונות על פני כל עיקרון ושיקול אחר, כולל עקרון הביטחון הקולקטיבי. מדובר בהפחתת המחויבויות הצבאיות מעבר לים (פרט, כמובן, לבעלת הברית הישראלית, הנמצאת בראש חזית המלחמה בטרור הרצחני שמקורו בטהרן).
גם במרחב הפנימי והכלכלי אנו צפויים לשוב במנהרת הזמן לתקופת כהונתו של טראמפ, אם גם בשינויים שהזמן גרמם. כך, למשל, נשמע טראמפ נחוש עוד יותר מבעבר להכריז מלחמת חורמה על המהגרים הבלתי חוקיים, וליזום מהלכי גירוש נרחבים לצד המשך בנייתה של החומה לאורך הגבול עם מקסיקו. לא נותר אלא להמתין ולראות האם במקביל ליעדי הליבה הללו, יצמיח אופיו הפלורליסטי והמגוון של הממשל הנכנס מערכת של איזונים הדדיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו