האינפלציה, ההגירה, ביידן וישראל: כך קרס המומנטום של האריס בדרך לבית הלבן

הפור נפל. ב-20 בינואר 2025 יושבע דונלד טראמפ פעם נוספת, והפעם כנשיאה ה-47 של האומה האמריקנית. למרות שבשבועות האחרונות נבלמה תנופתה הראשונית של סגנית הנשיא והמועמדת הדמוקרטית לנשיאות, קמלה האריס, היקף הניצחון עלה על המצופה, והעניק לטראמפ מנדט רחב לשדרג ולחזק עוד יותר את מוסד הנשיאות, ולהציבו על אדנים ריכוזיים וסמכותיים יותר (בין היתר על רקע שליטתו הצפויה גם על גבעת הקפיטול).

מתבקשת, אפוא, הערכה ראשונית לגבי שורשי כשלונה של המועמדת הדמוקרטית במאמציה להיות האישה הראשונה שתממש את חלום הנשיאות הנכסף. ראשית, היא נכנסה למערכה באיחור רב, ולמרות שהתגבשה סביבה תשתית ארגונית עשירה במשאבים, לא הצליחה לעצב מסכת יעדים, שתהלום את סדרי עדיפויותיו של "העם הבוחר".

עבור קהל המצביעים, ובמיוחד עבור המעמד הבינוני והעשירונים הנמוכים מבחינה כלכלית, סוגיית יוקר המחיה והאינפלציה המאמירה ניצבה במוקד העניין והדאגה, והאפילה בראייתם על המכלול, הקשור לחוסנה של הדמוקרטיה האמריקנית ולאתגרים שיעמדו בפניה בעידן טראמפ השני, שאותו הדגישה שוב ושוב. גם המסרים שהעבירה, הן במרחב הכלכלי והן בזיקה לשאלת ההגירה הבלתי חוקית, היו בחלקם עמומים ובלתי ממוקדים די הצורך. בעוד שטראמפ התייחס לנושא ההגירה כאל איום מיידי, המלצותיה של האריס לפתרון הבעייה היו ארוכות טווח ומורכבות.

בנוסף, במקום להלום בברזל בעודו חם, לא ניצלה האריס את תנופתה ההתחלתית, ובמשך למעלה מחודש ניהלה קמפיין זהיר וממלכתי מדי. כשחזרה לבסוף לטקטיקה אסרטיבית ותקיפה יותר, גילתה שהרכבת כבר יצאה מן התחנה, מה גם שלא יכלה להשתוות ליריבה במישור ההתקפי.

בסופו של דבר לא הצליחה המועמדת הדמוקרטית לבדל את עצמה מהנשיא ביידן ומדיניותו. אחרי הכל, היא כיהנה כסגניתו הנאמנה, ולפיכך מאמציה להתנתק כליל ממורשתו, ובעיקר כשלונותיו (ובראש ובראשונה בכל הקשור להתמודדות עם יוקר המחיה ועם ההגירה הבלתי חוקית), נועדו מראש לכישלון.

כך קרה, ש"החומה הכחולה" שלמדינות המפתח במערב התיכון (ויסקונסין, מישיגן וכמובן פנסילבניה), שהניחה את התשתית לניצחונו של ביידן בבחירות 2020, קרסה הפעם כליל, ויחד עמה התמוטטה גם "חומת השמש הדרומית", שנצחונותיו של ביידן בשניים ממרכיביה (ג'ורג'יה ואריזונה) לפני ארבע שנים, העניקו לו רשת ביטחון בדרכו למשרד הסגלגל.

האריס, לעומת זאת, מצאה עצמה במלכוד. היא עשתה מאמץ נואש לשמור את הדומיננטיות הדמוקרטית המסורתית בריכוזים העירוניים של הקהילה האפרו-אמריקנית והקהילה הלטינו-אמריקנית, אך נכשלה בכך כשלון חרוץ.

הקהילה האפרו-אמריקנית הייתה טרודה בבעיות הקיום היומיומי בעידן של התייקרויות דרמטיות, ואמירות נמלצות אודות מהות הדמוקרטיה וערכיה נשמעו בעיניהם כמנותקות מההקשר המיידי של חייהם. גם הקהילה הלטינו-אמריקנית התייחסה אליה בספקנות, בין היתר בשל המורשת השמרנית של חלק גדול מחבריה, שהסתייגו גם מעמדותיה בסוגיית ההפלות. כך חלה צניחה משמעותית בשיעור התמיכה במפלגה הדמוקרטית בקרב קבוצות אלה, ותרמה למפלתה.

גם בזיקה למצביעים הצעירים מצאה האריס את עצמה במלכוד. למרות שהתקרבה לעמדותיהם הפרוגרסיביות של פלח ניכר מקבוצת מצביעים זו, היא זכתה ליחס חשדני מצדם, בין היתר על רקע עמדותיה התקיפות בנושאי חוק וסדר בעת שכיהנה כתובעת הכללית של קליפורניה, וגם לנוכח אמירותיה התומכות בישראל, שנועדו לאזן את ביקורתה הנוקבת עליה בכל הקשור לממד ההומניטרי של ניהול המלחמה בעזה (ביקורת, שנועדה קודם לכל להפיס את דעתו של המחנה הפרוגרסיבי).

יתכן, כמובן, גם שמעבר למכלול הסיבות הספציפיות, אמריקה אינה בשלה עדיין לראות אישה בראש הפירמידה השלטונית. כך קרה להילארי קלינטון ב-2016, וכך קרה גם להאריס ב-2024.
וטראמפ ? ניתוח נצחונו המרשים מחייב דיון נפרד, אך ברור כבר כעת שהמפתח לכך היה מעוגן בציונים הגבוהים שהציבור העניק לו על טיפולו בכלכלה, ולא פחות חשוב מכך על תפיסתו כמנהיג חזק ונחרץ, המשדר עוצמה ובהירות ולא עמימות ומורכבות יתר.

מה שברור הוא, שהבוחר האמריקני החליט להתמקד בטובתה של אמריקה ובחוסנה הכלכלי, ולא להיגרר לסכסוכים בינלאומיים ממושכים ויקרים. אפשר להגדיר זאת כניאו-בדלנות, וזוהי, אפוא חזרה לעידן נשיאותו הראשונה של טראמפ, אך עם מנדט ציבורי גורף יותר.