האמריקנים צעקו שינוי, אבל המופע של ביונסה השתיק אותם

הציבור בארה"ב פשוט בעט בתקשורת הממסדית, באליטות, בסלבס, בכל מי שמדבר איתו חד כיוונית ובטוח שהוא מוריד לו הוראות

תומכי טראמפ בפלורידה חוגגים. צילום: רויטרס

זה קרה במהלך הסרט "המתמחה", כשישבתי עם יותר מדי פופוקרן בקולנוע. הסרט, שנעשה על טראמפ ויצא לקראת הבחירות, הציג את תולדות חייו בפורמט דוקו באופן שלילי במיוחד, אבל נראה אמין. ואז, אי שם בשנות ה70 של התסריט, הגיעה סצינה שבה יושב טראמפ עם עורך דינו הקילר רוי כהן, והאחרון מלמד אותו את רזי הניצחון: הראשון: "תתקוף תתקוף תתקוף". השני: "אם לא אכפת לך מה חושבים עליך זה יתרון", והשלישי: "לעולם אל תודה בהפסד". ואז, קרה לי דבר מוזר: פתאום לא האמנתי לאף מילה בסרט.

כתבנו אריאל כהנא מדווח לאחר נאום הניצחון של דונלד טראמפ | אריאל כהנא

הבנתי שאני נמצא בתוך הנדסת תודעה לאחור. שמנסים לשכנע אותי שבשיחה שהתקיימה או לא בשנות ה-70 טמונה האסטרטגיה של טראמפ חמישים שנה אחרי. נכון או לא, זה כבר לא שינה. הסרט תוייק באחת כז'אנר מדע בדיוני בואכה תעמולה. וזה הסיפור של בחירות 2024.

שלט תמיכה בטראמפ בירושלים, צילום: אי.פי.איי

הציבור האמריקני פשוט בעט בתקשורת הממסדית, באליטות, בסלבס, בכל מי שמדבר איתו חד כיוונית ובטוח שהוא מוריד לו הוראות. הם רימו אותו פעם אחת כשמכרו לו מועמד סנילי בעטיפה מרשרשת, שיקרו לו פעם שניה כשמכרו לו סגנית נשיא לא פופולרית כחדשה מהניילון. הם מכרו לו קרב צמוד וביונסה כאילו מדובר בטקס הגראמי, ולא בבחירת מנהיג שצריך לסגור עבורו את שטף המהגרים ולטפל בסוגיה הכאובה של הכלכלה.

הסוקרים, נאמנים לכללי הפורמט, הפכו את הקרב לצמוד, סיפרו על מומנטום ברגע האחרון להאריס, תוך שיפור עמדות לאחור באופן שהפך את המקצוע לבדיחה. כשחקרתי את הפופולריות של טראמפ בגוגל, גיליתי ופרסמתי מאמר עם נתונים מרתקים המראים שהחל מהסופה "אלן" טראמפ עקף את האריס, ומאז היא לא התאוששה מכך.

אכזבה קרב הדמוקרטים בלס וגאס, צילום: Getty Images

הציבור גילה שעובדים עליו, שהיא לא שינוי ולא נעליים (יש לה סניקרס!), היא פשוט הסגנית של ביידן. כשהיא נשאלה בראיון האם יש משהו שהיתה עושה שונה מביידן, ענתה האריס "אין משהו מיוחד שעולה בדעתי". הציבור האמין לה, והצביע שינוי. בקיצור, אם כבר סרט, לכו לראות "המופע של טרומן", לפחות תצאו עם תובנות מדוייקות על ארצות הברית 2024.

שתי נקודות לסיום:

• זה כל כך לא מתוחכם, שזה מביך: הימין מזנק בכל העולם, אבל כל פעם אנחנו מופתעים מחדש. התקשורת מספרת לנו סיפור אחד, ואנחנו מתעוררים אחרי המדגמים למציאות אחרת. זה קרה בבקרזיט, בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי, באיטליה, הונגריה, הולנד, פולין, אוסטריה, ובעוד שלל מדינות. גם במדינה הנקראת ישראל, כמעט 70% מהציבור מגדיר את עצמו כמרכז ימין וימינה, ועדיין אנחנו זחוחים בלילה ומופתעים בבוקר.

• הזווית הישראלית: בניגוד לזיכרון המתעתע שלנו, ההפגנה הראשונה נגד ישראל אחרי טבח ה-7/10 התקיימה ב-8/10 בטיימס סקוור בניו יורק. תנו לזה לחלחל: תוך כדי שהנאצים טבחו בקיבוץ הכבוש בארי, תומכיהם הפגינו בניו יורק נגד הנרצחים וקראו "לשחרר את פלשתין" ו"לרסק את המדינה הציונית המתנחלת". וזה כשאף חייל ישראלי עוד לא דרך בעזה, חוץ מאלה שנחטפו אליה כמובן. עוד לא היו "פשעי מלחמה", היה פשוט רצח עם בדרום הארץ. ההפגנה בניו יורק זה היתה האות לקמפיין ההפגנות האנטישמי המאורגן באוניברסיטאות, שהוביל האגף הליברלי המטורלל במפלגה הדמוקרטית. אז אם הם עצובים היום, אנחנו יכולים להיות שמחים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר