יוזמת טראמפ היא התגשמות הסיוט עבור הבעיה הפלשתינית

כ-60 מיליון בני אדם נהרגו במהלך מלחמת העולם השנייה. חלקים גדולים של אירופה הפכו לעיי חורבות, בעוד שממדי ההרס בגרמניה וביפן היו קולוסאליים. מיליוני גרמנים ויפנים נותרו ללא קורת גג וללא מזון, כאשר התשתיות האזרחיות במדינות הללו קרסו כמעט לחלוטין.

אולם, בשעה שאמריקנים הגו את התוכניות לשיקום של גרמניה (במסגרת "תכנית מרשל") ושל יפן, אף אחד בוושינגטון לא חשב להעביר את האוכלוסיות במדינות האלה למקום אחר. אמת, התהליך ארך שנים, אבל הוא התבצע כאשר החברות האזרחיות לוקחות בו חלק וממשיכות לנהל את שגרת היום-יום לצד ההרס והחורבן.

על פניו הצהרתו של הנשיא דונלד טראמפ, ש"ארה"ב תשתלט על עזה ותעשה בה את העבודה" היא דרמטית ומהפכנית. טראמפ מבקש להפוך את קן הטרור של הרצועה ל"ריביירה של המזה"ת" לא רק לטובת הפלשתינים אלא עבור "אנשים מכל העולם".

אם לשפוט על פי המצב בעזה אזי שנקודת המוצא של טראמפ היא גם נכונה, שכן על פי נתוני האו"ם כ-60% מהמבנים בעזה, לרבות בתי ספר ובתי חולים, וכ-92% מהבתים נפגעו או נהרסו במהלך מלחמת "חרבות ברזל". אם כן, לא נראה שבשנים הקרובות ניתן יהיה לנהל חיים נורמליים בעזה, ולכן צריך לפנות ממנה, בתקדים היסטורי, את אוכלוסייתה. לאן? זו כבר שאלה פתוחה.

מי שמתחלחל מעצם הרעיון הן כמובן מדינות ערב, ובעיקר אלה שמסומנות על ידי הנשיא האמריקני כיעד לקליטת הפליטים – מצרים וירדן. אין צורך להרחיב למה: סוגיות ביטחוניות וחברתיות עומדות על הפרק, אבל בעיקר אלה הכלכליות.

לא המלך עבדאללה ולא הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי מסוגלים לקלוט מאות אלפי פליטים ולספק להם מגורים, מזון ופרנסה. לזה יש להוסיף כמובן את האהדה וההזדהות של הרחוב הערבי עם הפלשתינים, הרצון לראות בכינונה של מדינה פלשתינית, כל זאת לצד השנאה העצומה לישראל ולארה"ב.

על כן, כל מנהיג ערבי, ובוודאי שעבדאללה וא-סיסי, שיסכים לשתף פעולה עם תכנית העקירה של טראמפ עלול לפגוש התנגדות עצומה מבית בדמות מחאות והפגנות אלימות, משום שאף ערבי לא יסכים שמישהו יטאטא את הבעיה הפלשתינית מתחת לשטיח.

דבר נוסף, שעוד יותר מדאיג את הערבים הוא עצם הנכונות האמריקנית לשלוט בעזה ואף לשלוח אליה חיילים. אחרי שנים של ניסיון מר, אין בעולם הערבי פרנויה יותר גדולה מאשר "הקולוניאליזם המערבי", ואתמול טראמפ נתן את האות להתגשמות הסיוט שרודף אותם מאז ראשית המאה הקודמת.

לכן, הקולות שנשמעים מריאד, מקהיר ומעמאן הם התנגדות מוחלטת ותקיפה לרעיון, תוך מתן גיבוי מוחלט - בין אם זה לחמאס בעזה או לרשות הפלשתינית באיו"ש. מי שהגדילו לעשות היו הירדנים, עת מספר חברי פרלמנט הגישו הצעת חוק "האוסרת את גירוש הפלשתינים לירדן".

ההצעה מדגישה כי מטרתה היא גם "למנוע פגיעה באחדות הלאומית ולהדגיש את ריבונות ירדן...שכן ירדן היא לירדנים, פלשתין היא לפלשתינים". אין לראות בירדן "מדינה חלופית" לפלשתינים אומרים בעמאן, והצעתו של טראמפ עלולה, מבחינתם, להביא למימושו של החשש הזה.

ולבסוף, לאן הצעתו של טראמפ לוקחת את חמאס? בהינתן שמדובר בתכנית רצינית ומציאותית לשיקום הרצועה, מה האינטרס של ארגון הטרור להמשיך את שאר השלבים של העסקה עם ישראל? אם המחר צופה לחמאס עקירה וגירוש למה שירצה לשחרר את 79 החטופים שבידיו, ולהשלים את ההסכם עם ישראל?

אין ספק, שטראמפ הביא רוח חדשה ויצירתית לכהונתו השנייה בבית הלבן. אבל בתנאים הנוכחיים של המזה"ת לא נראה שמדיניות "הביזנס" שלו תצליח להפוך מתיאוריה למציאות.