מסע לחוף מבטחים: הישראלים שמנסים להימלט מאוקראינה

הם באו לבקר משפחה, חברים. חלקם הגיעו ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה. למרות ההתרעות מהעימות הממשמש ובא, למרות הקריאות הרשמיות לעזוב את אוקראינה - איש מהם לא האמין שמלחמה בוא תבוא. כי גם בני המשפחה והחברים האוקראינים לא רצו להאמין באפשרות הנוראה הזו.

ואז החלה המלחמה, והם מצאו את עצמם עוזבים את האנשים היקרים להם ומתחילים בבריחה מערבה, לעבר לביב הרחוקה מהקרבות, ומשם למעברי הגבול עם אירופה הבטוחה.

אתמול, בהתרעה קצרה למדי, הם קיבלו מצוות החילוץ של משרד החוץ הודעה על הסעה שתיקח אותם למעבר גבול עם פולין, שדרכו יעזבו את אוקראינה ללא התלאות המצפות

וחטנג, 29, יליד גאורגיה, כיום תושב הקריות, בא לאוקראינה לבקר חברים מקומיים טובים. "לא חשבתי שיקרה דבר כזה, מלחמה, בלאגן אחד גדול", הוא מספר בנקודת האיסוף סמוך לקונסוליה הישראלית בלביב.

"הגעתי ב-21 בפברואר, שלושה ימים לפני תחילת המלחמה, לדניפרו. הייתי שם כשהרוסים התחילו להפציץ. נסעתי משם לקייב. ראיתי בימים האחרונים דברים קשים, ובהם אישה שיולדת במקלט. הייתי בקייב שלושה לילות והצלחתי להגיע ללביב בהסעה מאורגנת. ביציאה מקייב כמעט פתחו עליה באש. איכשהו הצלחנו לעבור את זה, כי היו איתנו ילדים. הייתי בצה"ל, בקבע. אבל מלחמה זה דבר מפחיד. אנשים מתים. זה עם מסכן, באמת. הוא מנסה להיות טוב ומפריעים לו".

"גם אוקראינה היא הבית"

יבגני מאילת, 36, שהה במשך חודש אצל הוריו המתגוררים בקייב. "הספקתי להגיע ללביב כבר ביום ראשון. לא חוויתי את התקיפות בקייב. אחי גר כאן. הוא נשאר בלביב. הייתי כבר בגבול, יש שם מלא אנשים ולא הצלחתי לעבור. והיום קיבלתי את ההודעה על הסעת החילוץ. יש לי קצת אוכל, אבל לא מעבר לזה.

"הבנתי שעוזרים לנו לעבור מהר. ההורים שלי נשארים בקייב, הם לא רוצים לעזוב. הם כבר מבוגרים ואני לא מרגיש טוב עם זה, אבל אין לי מה לעשות. איני יכול לחזור לקייב כבר, והחלטתי שעדיף לחזור לישראל ולנסות לעזור להורים משם. עד עכשיו אנשים לא מאמינים. זה מטורף. גם אוקראינה היא הבית שלי".

אירנה מרמת גן חזרה לגור באוקראינה לפני שלוש שנים, כדי לגור עם החבר שלה. "בגלל המלחמה החלטתי לנסוע לישראל, אחרת הייתי נשארת. היה פה כיף", היא אומרת, כשברקע דבריה מתחילה שוב לפעול מערכת האזעקה העירונית. "זו מופעלת שעות על גבי שעות, ביום, בלילה, בלי סיבה. החליטו לשמור על ערנות התושבים, אבל מצליחים בעיקר לערער את העצבים. לפני ארבעה ימים עזבנו את קייב. יש לי המון חברים שנשארו בקייב. יש לי קרובים בחרקיב ובמקומות אחרים. חבל לי עליהם".

מרינה, פאוול והבן אריק מבאר שבע, הגיעו לזפורוז'ייה בדרום-מזרח אוקראינה כדי לבקר את הסבתא, שלושה ימים לפני תחילת המלחמה. מרינה ופאוול עלו לישראל ב-1998. "שמענו שהכל בסדר ולא תהיה מלחמה", אומרת מרינה ומוסיפה כי "לא האמנו שמלחמה יכולה לקרות. עזבנו את זפורוז'ייה ברכבת. היינו 12 איש בתא בקרון, שבו יושבים בדרך כלל ארבעה. היו הרבה סטודנטים מהודו, ונשים וילדים שניסו לברוח.

"בארבע וחצי לפנות בוקר הגענו לקייב, ואז שמענו אזעקות. הרכבת הוחשכה. סגרו את כל החלונות. אמרו לנו לכבות את כל הטלפונים. חיכינו שעתיים, ואז הרכבת שבה לנסוע לאט, בחושך. שמענו ירי ואזעקות. מקייב הרכבת עלתה על מסלול שונה, והדרך ללביב נמשכה 20 שעות. קשה להשאיר את ההורים מאחור וגם אחי שם. אין לדעת מה יקרה. המחשבות האלו גורמות לי לבכות. ההורים לא רוצים לעזוב ואומרים שזו המדינה שלנו. הם מאמינים שיהיה בסדר".

"מלחמה לא מובילה לדבר טוב", מוסיף הבן אריק בן ה-17, שנולד בישראל, "זה לא משהו שאמור לקרות בימינו, ועוד מלחמה כזו מלוכלכת. זה חייב להיפסק. אנחנו אמורים לתמוך אחד בשני ולא להילחם. סבי, האב של אמי, שירת בצבא האוקראיני 30 שנה, והוא לא מוכן לעזוב הכל ולברוח".

"במצב הנוכחי", אומר מצידו האב פאוול, "יש הרבה אוקראינים ששוקלים לבוא ולהילחם עבור ארצם. גם לי יש מחשבות כאלו. יש מצב שאעשה זאת. אם תהיה החמרה אשקול לחזור".