ההתפרקות שעשתה רק טוב לישראל

נשיא רוסיה פוטין הגדיר את התפרקות בריה"מ כ"קטסטרופה הגיאופוליטית הגדולה ביותר של המאה", אבל מבחינת ישראל היתה זו דווקא ברכה גדולה: מאורע נדיר שכל תוצאותיו נצבעו בגוונים חיוביים.

ההיעלמות הסופית של האימפריה הסובייטית בדצמבר 1991 סימלה את הירידה מן הבמה של המעצמה שהיתה עוינת מאוד למדינה היהודית. אף שבריה"מ תמכה בכ"ט בנובמבר בהחלטת האו"ם שדיברה על הקמת מדינה ליהודים, היה זה לא מפני האהדה לרעיון הלאומיות היהודית אלא בעיקר כדי לזרז את דחיקת הבריטים מהמזרח התיכון. כשהמטרה הזאת של הסובייטים הושגה, וכשהתברר להם שעל אף הנטיות הסוציאליסטיות של היישוב היהודי, ישראל לא תהפוך לגרורה של מוסקבה - נחשף הפרצוף האמיתי של "מדינת הפועלים והאיכרים".

ככל שחלף הזמן, כך החריפה העוינות הסובייטית, ובהמשך, אחרי הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים, הידרדרה לשנאה גלויה. בריה"מ חימשה את המדינות הערביות שפעלו למחוק את ישראל, סייעה בהצמחת ארגוני הטרור הערבי, ואפילו פעלה ישירות מול ישראל באופן צבאי במלחמת ההתשה ובכמה הזדמנויות נוספות. אם לא די בכל אלה, הסובייטים שיחקו תפקיד מכריע בהצמחת השקר של "העם הפלשתיני": עצם הרעיון לעבור במאבק האידיאולוגי מול הציונות מן הנימוקים הפאן־ערביים לטענה חדשה ונטולת בסיס היסטורי, שערביי ארץ ישראל הם עם נפרד הדורש הגדרה עצמית, נולד בקג"ב והופץ על ידיו, עד שכבש לבבות דווקא במרבית מדינות המערב והשתרש כאילו היה אמת.

ההתפרקות שחררה סופית את המדינות של מזרח אירופה, בנות החסות לשעבר של בריה"מ, ורבות מהן נהפכו לתומכות ארצנו

כל זה קרס באחת עם הקריסה של בריה"מ, אויבי ישראל נחלשו, והאיומים על ישראל פחתו באופן דרמטי. בד בבד, צצו הזדמנויות שאיש לא חלם עליהן כל עוד המסגרת הסובייטית הנוקשה החזיקה יחד את 15 הרפובליקות שהרכיבו את בריה"מ. כשהרפובליקות הלאומיות השתחררו מן העול הסובייטי, התברר שרבות מהן יכולות להפוך לידידות טובות של המדינה היהודית, רוצות ללמוד ממנה ולסחור עימה ומוכנות לבנות עם ישראל שיתופי פעולה באלף ואחד תחומים. הדבר בלט במדינות הבלטיות (לטביה, ליטא ואסטוניה), שלא הסתירו את הסימפתיה להצלחה של ישראל - אומה קטנה יחסית - לשרוד ולשגשג בסביבה עוינת. אבל גם יתר הרפובליקות שזכו בעצמאות לא גררו מן התקופה הסובייטית את המטען האנטי־ישראלי. במקרה הרע הן הסתגרו בעצמן ונעטפו בבעיותיהן, כמו בלארוס או ארמניה. במקרה הטוב הושיטו לישראל יד, כמו אזרבייג'ן, ומצאו הרבה ערוצים להגברת תועלת הדדית.

אפילו רוסיה עצמה, שהתקשתה - ועודנה מתקשה - להיגמל ממשקולות העבר הסובייטי, זנחה את הקו האנטי־ישראלי שאפיין את קודמתה הקומוניסטית. פוטין אמנם מתגעגע לדומיננטיות של האימפריה שנבנתה סביב מוסקבה ומקים מחדש רבים ממרכיביה, אולם דווקא בהקשר הישראלי הוא לא ראה לנכון לשחזר את המדיניות של יושבי הקרמלין הסובייטים, כי העריך שהיא לא תביא לארצו שום תועלת. נוסף על כך, התפרקות בריה"מ שחררה סופית את המדינות של מזרח אירופה, בנות החסות לשעבר של בריה"מ, ורבות מהן הפכו בשנים שחלפו מאז לתומכות חשובות של ארצנו בזירה הבינלאומית. כל עוד הסובייטים הכתיבו את רצונם וכפו אותו על שלטונות צ'כיה, בולגריה, פולין, הונגריה, רומניה ויוגוסלביה, היה הדבר בלתי אפשרי. כשהאימפריה הקומוניסטית מתה, הידידות עם המדינות האלה החלה לפרוח, ועוד נזכה ליהנות מן הפירות הרבים והמתרבים שלה.

הפירות צמחו אף בהקשר הכלכלי, הן ברמה של מדינות והן ברמת הפרט. בשעה שתקראו את הטור הזה, ידידי ד' יעשה את דרכו במוסקבה, כפי שהוא עושה בערך פעם בחודש. ד' הוא ישראלי יליד בריה"מ, שחיפש הזדמנויות בשוק הרוסי הפוסט־סובייטי ומצא אותן למכביר. כמה שנים חי במוסקבה, בנה שם חברה אינטרנטית, מכר אותה ברווח גדול ושב הביתה, לישראל. היום הוא מוכר טכנולוגיות ישראליות ללקוחות רוסים, ומכניס לא מעט כסף למשפחתו ולמדינתנו. האם זה היה אפשרי בעידן שמסך הברזל סוכך על האימפריה הסובייטית? ברור שלא.

האידיאולוגיה ששלטה בבריה"מ לא סבלה את היהדות ואת הביטויים של זהות לאומית יהודית. השלטון הסובייטי דיכא את הגאווה היהודית, אסר הוראת עברית, צייר את ישראל כהתגלמות הרוע וחסם את האפשרות של יהודי בריה"מ לעלות למולדתם ההיסטורית. גם זה התהפך כאשר בריה"מ הפכה לפרק בספרי ההיסטוריה. אם זאת הקטסטרופה הגיאופוליטית הגדולה ביותר של המאה, הבו לנו עוד קטסטרופות כאלה.