שלושה ימים – אולי כבר הספקנו לשכוח, אבל זה הזמן שהקציבו עם תחילת הפלישה בפברואר 2022 במטכ"ל הרוסי למיטוט העצמאות של אוקראינה. עד כדי כך היו בטוחים במוסקבה בניצחון המהיר, שחלק מהיחידות הפולשות נכנסו עם מדים מוכנים למצעד הניצחון בקייב. איש לא היה מאמין אז שהמלחמה הטוטאלית הראשונה באירופה מאז מלחמת העולם השנייה תגיע ליומה ה־1,000. אבל היום הזה מתחיל הבוקר, ועדיין קשה לומר מתי יידומו התותחים.
ניסיון יירוט של כטב"מים מעל העיר אודסה באוקראינה // X
המלחמה עברה תהפוכות רבות, והמומנטום עבר צד כמה פעמים, אולם בחודשיים האחרונים הוא מאיר פנים הרבה יותר לרוסים. אוקראינה מחזיקה אמנם בכ־600 קמ"ר משטח רוסיה במחוז קורסק, שאליו פלשה במבצע נועז באוגוסט, אולם בשאר הזירות – רובן במחוז דונצק - האוקראינים נסוגים ומאבדים שטחים במהירות. מוסקבה אמנם סופגת אבדות שיא (לפי ניתוח של ה"אקונומיסט", רק השנה נהרגו לה 57 אלף לוחמים), אולם היא מצליחה לפצות עליהן על ידי גיוס תמורת שכר גבוה.
לתת פרס לדיקטטור?
מנגד, אוקראינה שהורידה את גיל הגיוס, מצליחה לעמוד רק חלקית ביעדים שנדרשים לרוטציה בחזית, קל וחומר להקמת יחידות חדשות או להגדלת הקיימות. המצב מתאזן מעט בכך שהצבא הרוסי משתמש בחייליו כבשר תותחים ונוסף על כך סובל באופן סיסטמי משחיתות ואכזריות של מפקדים בשטח, אולם יש לעתים דיווחים דומים גם בצד האוקראיני.
איך קרה שהמלחמה הגיעה ליומה האלף ללא הכרעה? הסיבות רבות, אולם אחת המרכזיות היא הנוסחה שליוותה את בעלות הברית המערביות של אוקראינה מההתחלה: אסור לתת לקייב להפסיד, אולם אסור לתת לה לנצח. לתת לאוקראינה להפסיד – פירושו היה לתת פרס לדיקטטור שהפר בבוטות ריבונות של מדינה שכנה ודרס ברגל גסה את החוק הבינלאומי וההסכמים, וכל זאת תוך קריאת תיגר על המערב.
מנגד, יותר מדי פעמים נראה כי החשש מפני לחץ יתר על רוסיה, שמחזיקה בנשק גרעיני, ומהתפרקותה האפשרית, האפיל על הרצון להגן על החוק הבינלאומי ועל דמוקרטיה (ליברלית) מול ברית מתהדקת של משטרים אוטוריטריים או טוטליטריים (רוסיה, איראן וצפון קוריאה, ששולחת את חייליה להילחם עבור פוטין).
התוצאה היתה הססנות מתמדת באישור הסיוע הנדרש ובקצב האספקה של אמצעי הלחימה (לצד חוסר מוכנות מערבית למלחמה באירופה וקשיי ייצור), שעה שהצבא ומאגר הגיוס האוקראיני נשחקים בכמות, באיכות ובמוטיבציה. "את המלחמה מתחילים קצינים וחיילים מקצועיים, ומסיימים אותה מורים ורופאים", העיר לפני שנה וחצי הרמטכ"ל האוקראיני דאז, ולרי זלוז'ני.
אם לא היה די באלה, גם הסנקציות המערביות לא הניבו את התוצאות המקוות. למרות פתיחה מבטיחה, הן הוטלו לאט מדי והיו מעטות מדי. דוח שהוציא בשבוע שעבר מכון CASE האירופי, הצביע בין השאר על כך שהנחות היסוד של מקבלי ההחלטות במערב הושפעו יותר מדי ממשאלות לב ומתפיסות אנכרוניסטיות של כלכלת רוסיה כמעין בריה"מ.
מנגד, רוסיה הצליחה לבלום זעזועים ולהשקיע הון בתעשייה הביטחונית, מצאה שווקים חדשים לאנרגיה (בעיקר סין והודו), הקימה מנגנונים לעקיפת הסנקציות על הייבוא (בעיקר דרך טורקיה, האמירויות, קזחסטן, ארמניה ומדינות נוספות). התברר שיש די והותר מדינות, בעיקר בדרום הגלובלי, שמוכנות לשתף פעולה כלכלית ומדינית עם ערעור הסדר העולמי בידי הקרמלין.
טראמפ ישנה הכל?
ישראל, אגב, מעולם לא הצטרפה לסנקציות, ואף שהביעה הזדהות עם אוקראינה (ומשכה זמן עד שנאותה לספק מערכת התרעה), שמרה על גישה חמימה למדי כלפי פוטין, למרות הידוק קשריו עם טהרן. בנוגע לאוקראינה, ישראל, שנחשבת דמוקרטיה מערבית, דמתה הרבה יותר למדינות הדרום הגלובלי.
ומה הלאה? ניצחון טראמפ שינה את הדינמיקה של המלחמה. ברוסיה מנסים לכבוש כמה שיותר שטחים לקראת הדרישה של הנשיא ה־47 להיכנס למשא ומתן לקראת הפסקת המלחמה. לקרמלין היו ויש מספיק סיבות להניח שטראמפ יהיה נוח יותר להשגת יעדי "המבצע הצבאי המיוחד". הוא התבטא בשבח פוטין ובגנות זלנסקי, קרא לא אחת להפסיק את המלחמה ואמר שיעשה זאת בתוך יממה (אך לא פירט כיצד), המחוקקים הסרים למרותו מנעו אישור של סיוע צבאי, ומקורביו אמרו כי הוא סומך את ידיו על תוכניות למסירת שטחים (שרוסיה כבשה) תמורת שלום, בתוספת אי קבלה של אוקראינה לנאט"ו. בקיצור, כמעט כל מטרות רוסיה בפלישה, להוציא אספקה של נשק מערבי לקייב במסגרת ההסדר.
עם זאת, הכוורת שבונה טראמפ מתקבלת בקייב ברגשות מעורבים. מצד אחד, השגרירה לשעבר באו"ם ניקי היילי, שדרשה להגן על אוקראינה, נותרה בחוץ, וכמוה גם מזכיר המדינה לשעבר מייק פומפאו, שניסח אולי את תוכנית הסיוע הנדיבה והניצית ביותר. בה בעת, סגן הנשיא הבא ג'יי.די ואנס הסתייג מהמשך הסיוע לקייב, ואילו מזכיר ההגנה המיועד פיט הגסת', אמר על הפלישה הרוסית כי "פוטין בא לקחת את שלו". מצד אחר, למזכיר המדינה מייעד טראמפ את מרקו רוביו, שביקר פעמים רבות באוקראינה ומתח ביקורת על עמיתיו למפלגה, שפקפקו בצורך לסייע לה. ואילו היועץ המיועד לביטחון לאומי, מייקל וולץ, אמנם הצביע נגד סיוע לקייב, אך עשה זאת בשל "השקעה מועטה מדי בביטחון בגבול עם מקסיקו" ואף דרש להסיר את ההגבלות על טווח השימוש בטילים המערביים - דבר שממשל ביידן לא הסכים לו עד כה.
יש אנליסטים המעריכים שהנשיא הבא של ארה"ב לא יוכל לוותר עד כדי כך על מעמדה של וושינגטון בעולם. בקייב, מכל מקום, ניסו להיערך לניצחון טראמפ. דרך פריזמה זו אפשר לראות את הפלישה למחוז קורסק הרוסי. מתוך הבנת "הגישה העסקית" של טראמפ, זלנסקי הציע לו להעניק לארה"ב פררוגטיבה עתידית על פיתוח משאבי הטבע באוקראינה, וכמחווה לגישתו הבדלנית - להציב חיילים אוקראינים באירופה במקום הכוחות האמריקנים. ב"טיימס" הלונדוני פורסם כי בקייב מתכוננים גם לתסריט, שבו עקב הפסקת הסיוע והתקדמות מהירה מדי של הרוסים ייאלצו לבנות פצצת פלוטוניום. לאוקראינה יש שורה של כורים פעילים, ואף שוויתרה על הנשק הגרעיני במסגרת מזכר בודפשט ב־1994, הידע, הטכנולוגיה וכמויות מסוימות של פלוטוניום מצויות ברשותה.
השאלה: מתי זה יסתיים?
האם ההצעות ישפיעו? לא ברור. אבל נראה שגם בקייב מבינים שעם טראמפ אין שאלה אם המלחמה תסתיים, אלא מתי ובעיקר באילו תנאים – ואותם הם מנסים לשפר. כך או כך, אם יש משהו שהמלחמה הזו לימדה את האוקראינים זה שהערובות שקיבלו כאשר ויתרו על הנשק הגרעיני לא היו שוות את הנייר שעליו נכתבו. כעת עליהם לסמוך בעיקר על עצמם ולפתח במהירות תעשייה ביטחונית עצומה לקראת המלחמה האפשרית הבאה עם המשטר הפוטיני. למעשה, ההתחמשות הזו כבר בעיצומה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו