תקיפת סלמאן רושדי - ביטוי לתיעוב המוסלמי הפונדמנטליסטי כלפי ערכי המערב

ניסיון הרצח של סלמאן רושדי בניו יורק, הוא תזכורת מכאיבה לניגודים העקובים מדם בין האסלאם הפונדמנטליסטי לבין תרבות המערב. קשה לחשוב על בני דת אחרת שהיו רודפים כך איש רוח, סופר, בגלל ספר שפרסם, כי זה מה שציווה מנהיג דת שהפך לראש מדינה.

לקוראים הצעירים צריך להסביר שהיה פעם האייתוללה חומייני, שהנהיג את המהפכה האסלאמית באיראן בשנת 1979, וכעבור עשור פרסם פסק הלכה מוסלמי שחובה על כל מוסלמי להרוג את סלמאן רושדי, בגלל ספרו "פסוקי השטן".

מלכתחילה מנהיגי תרבות המערב לא סגרו שורות סביב רושדי. שניים מהבולטים שביקרו אותו, שלא לומר גינו אותו, היו ג'ימי קרטר וסופר הריגול ג'ון לה קארה. שניהם גינו את גזר הדין של חומייני, אבל קרטר רצה שנזכור את "מיליוני המוסלמים שאמונותיהם המקודשות נפגעו". לה קארה הצטער כעבור כמה שנים שאמר דברים דומים. גם רואלד דאל סירב לתמוך ברושדי. דומה שיש משהו בדעותיהם של אנשים כמותם שקושר אותם לקושיות פוליטיות מפלגות.

לא במקרה הסופרים ג'יי. קיי. רולינג, סטיבן קינג ואיאן מקיואן היו הראשונים שגינו את ההתקפה על רושדי. כך עשה גם הסופר הפקיסטני חניף קוריישי, שהיה לו האומץ גם לגנות את פתוות הרצח, כשיצאה לפני 33 שנים.

זה לא היה פשוט. התאחדויות הסטודנטים המוסלמים באירופה תמכו בזמנו בגזר הדין. מתברר שדווקא סטודנטים מוסלמים במוסדות ההשכלה הגבוהה במערב מתחברים לערכים הפונדמנטליסטיים של האסלאם, ובכך מבטאים את התיעוב שלהם כלפי תרבות המערב.

סתימת פיות מקובלת

עוד ייכתב כיצד קליטת מיליוני המוסלמים באירופה ובארה"ב שינתה את האתוס של זרמים אידיאולוגיים במערב. היו לא מעט נקודות השקה בין האסלאם הרדיקלי לבין האידיאולוגיה של השמאל הפוסט־קולוניאליסטי. סתימת פיות היא היום הלך רוח מקובל, תקני אפילו, באוניברסיטאות ובתקשורת.

לא פלא שבין מגיניו הנחרצים של רושדי היו הסופרים גינטר גראס, מרטין איימיס, סול בלו, נדין גורדימר וכריסטופר היצ'נס. ברחבי העולם, מתרגמים ומו"לים שהחליטו להוציא לאור את "פסוקי השטן" קיבלו על עצמם סיכון גדול. המתרגם ליפנית נרצח ביולי 1991, המתרגם לאיטלקית נדקר ונפצע קשה, וגם המו"ל הנורבגי נורה ושרד.

השגיאה הגדולה בחייו

רושדי עצמו ניסה את דרך הפייסנות כלפי האסלאם, כדי שישחררו אותו מאיום הפתווה. הוא הוציא הבהרה שבה הביע הבנה כלפי רגשות המוסלמים, ויש שיגידו שזו היתה התנצלות, אך האיראנים הבהירו שההתנצלות לא מתקבלת - וגזר הדין נשאר בעינו. כעבור כמה שנים אמר רושדי שניסיון הפייסנות הזה היה השגיאה הגדולה בחייו.

למעשה, מה שהוצא נגדו זה לא גזר דין - זאת פתווה, שמבטאת באופן הבסיסי ביותר את אופיו הטרוריסטי של משטר האייתוללות בטהרן, זה שהממשל האמריקני הנוכחי מחזר אחריו במרץ ובדבקות בלתי נלאים.