בין אובמה לטראמפ: כך חזרה אמריקה להנהיג את העולם

בדיוק כמו נשיא רפובליקני גדול אחר (רייגן), הצליח אתמול (שלישי) נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, במהלך מפגש הפסגה בסינגפור, להשיג את המקסימום במינימום מחיר.

בעולם של אתמול קראו לאימפריית הרשע בריה"מ. רונלד רייגן, הנשיא האמריקני שכה אהבו בתחילה לזלזל בכישוריו ("שחקן סוג ב'"), נפגש ברייקיאוויק עם עמיתו הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב. המפגש הוביל לקריסת האימפריה הסובייטית, כמעט מרצון.

אתמול זה היה תורו של הנשיא דונלד טראמפ לעשות צעד מקביל מול אימפריית הרשע האסיאתית. מנהיג צפון קוריאה, קים ג'ונג־און, מקבל את הרעיון של חצי האי הקוריאני מפורז מנשק גרעיני, מוכן לוותר על טילים ארוכי טווח המאיימים על ארה"ב, וגם - עוד לפני מפגש הפסגה ההיסטורי - שחרר שלושה שבויים. ומה נתנה לו אמריקה עד עתה בתמורה? וושינגטון לא מוכנה לבטל את העיצומים החלים על צפון קוריאה. יחי ההבדל בין השיחות עם צפון קוריאה לשיחות עם איראן, בין מעצמת־על למדינה רגילה. במילים אחרות: ההבדל בין אובאמה לטראמפ.

המציאות מוכיחה: קר שם בחוץ

עידן טראמפ החל עם כניסתו לבית הלבן בינואר 2017, אבל למציאות העולמית החדשה התוודע העולם ב־12 ביוני 2018, תאריך היסטורי שנכדינו ילמדו עליו. מפגש הפסגה בסינגפור הוכיח לכולנו כי אין לזלזל בנשיא ה־45 של ארה"ב, גם אם עבור חלק מאיתנו זה אומר לאכול את הכובע (בתיאבון). בניגוד לטענות ולתחזיות, טראמפ החזיר את אמריקה להנהגת העולם. לא עוד "להוביל מאחור" נוסח אובאמה (המלחמה בלוב ובסוריה), אלא לנהוג מהקוקפיט, תוך כדי הבנת המטען האנושי הכביר מאחור. דוקטרינת טראמפ היא גם לא להתרגש ממנהיגי המערב (פסגת ה־G7) אם תוכניותיהם אינן תואמות בהכרח את האינטרסים של הממשל הנוכחי.

מיקום הפסגה בסינגפור // צילום: רויטרס

טראמפ הוכיח אתמול לעולם כי נחישות במדיניות החוץ משתלמת, וכי אין מנוס מהפעלת כוח כשצריך - שכן בעולמנו, רק כך תזכה לכבוד בעל ערך. טראמפ הוא נשיא מזן אחר. נכון, הוא לא קונפורמיסט ולא עונה על ההגדרות שלומדים בבתי הספר למדעי המדינה. אולי טוב שכך; היום מלמדים באקדמיה שהאדם הוא טוב מיסודו, ורעיונות שוחרי שלום התפשטו במערכות העיתונים, אבל מתברר שהמציאות אינה מצייתת לתכתיבי החכמים במגדל השן וסייעניהם בתקשורת. קר בחוץ, ויש משטרים עוינים, וכפי שאומר הנשיא טראמפ בסגנונו הישיר: "יש אנשים שהם מאוד מאוד רעים". 

כן, יש מה לחגוג

מפגש הפסגה בסינגפור וההסכם המתגבש נותנים לנו תמונת מראה של הסכם הגרעין האיראני. טראמפ הראה לעולם - וגם לאובאמה - כיצד עושים זאת נכון. בעוד אובאמה ניגש לטהרן בגישה מרצה - שהתבררה כמתרפסת וכסימן של חולשה - טראמפ הגיע מעמדה ברורה ומופגנת של כוח ועוצמה. בזמן שאובאמה רצה להסיר את הסנקציות מעל המשטר האיראני, דואג טראמפ להשאיר אותן כמו חרב מתהפכת מעל צפון קוריאה.

דונלד טראמפ וקים ג'ונג און חותמים על מסמך ההבנות // צילום: AFP

אבל מה עם זכויות האדם בצפון קוריאה, זועקים עמיתיי. באמת, מה עם זכויות האדם באיראן? אלו שהופקרו על ידי הנשיא אובאמה, שביוני 2009 התעלם ממחאת "התנועה הירוקה"; פעיליה הקריבו אז קורבנות במלחמה על חירות העם האיראני, אבל באוקטובר של אותה שנה, אובאמה היה טרוד בחידוש שיחות הגרעין עם משטר האייתוללות.

אגב, מה עם זכויות האדם ברצועת עזה - לאלה הסבורים שהגיע הזמן לנהל מו"מ עם חמאס? או זכויות האדם של שכנינו הפלשתינים, כאשר לערפאת הוענק ב־1994 פרס נובל לשלום? 

תחי הצביעות

אז כן, מותר להתעלם מכותרות לא נכונות כפי שראינו בתקשורת הישראלית, מהסוג שקובע בידענות כי "אין מה לחגוג". ובכן, יש מה לחגוג. יש מנהיג לעולם החופשי, ובמקרה הוא הכיר בירושלים כבירת ישראל והעביר אליה את שגרירות ארצו. 

אובאמה ופרס הנובל ב-2009 // צילום: רויטרס

דבר אחרון: אפשר לחסוך את הטקס באוסלו. אפשר שוועדת פרס נובל לשלום תבקש מאובאמה להעביר בוושינגטון את הפרס לנשיא שבא אחריו. 

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו