חורף 2024, תמונת מצב עגומה. בסקר שנערך על ידי קבוצת גיאוקרטוגרפיה עבור הקרן לידידות בנושא נזקקות הגיל השלישי בצרכים חיוניים לחורף, העידו כמעט חמישית מהנשאלים כי הם נפגעו כלכלית בעקבות המלחמה וכי נאלצו לוותר על צרכים אחרים לצורך מימון חשבון החשמל בעונת החורף.
גשם שוטף ברחובות נתניה (ארכיון) // שמואל בוכריס
הסקר נערך בקרב 400 נשים וגברים בגילי 65 ומעלה. בשל המצב, הקצתה הקרן לידידות יותר מ־10 מיליון שקלים לסיוע במהלך תקופת החורף לכ־27 אלף קשישים ומשפחות. מנתוני הסקר עולה כי לאורך השנים חלה עלייה בשיעור הקשישים שנאלצו לוותר על חימום בימי החורף מסיבות כלכליות. אם בחורף 2020 העידו על כך שישה אחוזים ובחורף 2021 - 14 אחוזים, השנה העידו על כך 18 אחוזים.
המלחמה הביאה לפגיעה במשק הבית של הקשישים, כך העידו 16 אחוזים מהנשאלים. תשעה אחוזים העידו כי ויתרו על חימום בעקבות המלחמה, כחמישית העידו כי הם מתקשים בתשלום חשבון החשמל בחורף, ועשירית נאלצים לוותר על שימוש במים חמים על בסיס שבועי עקב קשיים כלכליים.
שכבת הגיל שחוותה את הפגיעה הכלכלית המשמעותית ביותר בעקבות המלחמה היא גילי 65-69. מהסקר עולה כי המגזר שנפגע באופן הקשה ביותר מהמלחמה הוא המגזר הערבי (60 אחוזים לעומת 12 אחוזים מהמגזר היהודי). כשליש (30 אחוזים) מהנשאלים מהמגזר הערבי העידו כי ויתרו לחלוטין על חימום בעונת החורף הנוכחית, בעקבות המלחמה.
נשיאת הקרן לידידות, יעל אקשטיין, התייחסה לממצאי הסקר ואמרה כי "הם מעוררים דאגה רבה. תקופת החורף היא תמיד תקופה מאתגרת לאוכלוסיית הקשישים, אך במצב מלחמה הקשיים הכלכליים והרגשיים מתעצמים עוד יותר. לכן החלטנו בקרן לידידות לשים דגש מיוחד על אוכלוסייה זו ולהקל עליהם את הקשיים בתקופה מורכבת זו באמצעות מתן שלל מענים מותאמים. "אנו מודים לתורמים שלנו על הזכות והאפשרות שיש לנו לסייע למי שזקוקים לנו כדי לאפשר להם חורף חם ובטוח כל שנה, ובמיוחד השנה".
"המלחמה גרמה להידרדרות בריאותית"
אמה, בת 84 מאשקלון
אמה נולדה במוסקבה ב-1939, אבל הדחיקה את כל זיכרונות המלחמה. את שנות המלחמה העבירה משפחתה באוזבקיסטן, לשם נמלטו היא, אמה ואחיה. אביה נהרג ב-1942. "עזבנו רק עם הבגדים שלגופנו, אבל לפחות נשארנו בחיים". עם תום המלחמה הם חזרו למוסקבה. היא סיימה בהצטיינות תיכון וניסתה להתקבל לאוניברסיטה. אז נתקלה לראשונה באנטישמיות ובאפליה כלפי יהודים בבריה"מ.
"הציונים שלי היו אמורים לאפשר לי להתקבל לכל אוניברסיטה שרציתי, אבל כשהגעתי לראיונות קבלה היו מתבוננים בתעודת הזהות שלי, שבה היה כתוב שאני יהודייה, ומייד היו מסיימים את הראיון ודוחים את הבקשה שלי".
ב-1991 עלתה עם בעלה לישראל והם הצטרפו לילדיהם שעלו שנה קודם לכן. ב-15 השנים האחרונות היא גרה באשקלון. "אני אוהבת את העיר הזאת, אני אוהבת להיות קרובה לים". בעבר, כשנורו טילים לעבר אשקלון, לא פחדה. היום היא פוחדת. "המלחמה גרמה להידרדרות במצב הבריאותי שלי, אני מרגישה את הלחץ ומתקשה לתפקד".
אמה מקבלת קצבה מביטוח לאומי וסיוע של 300 שקלים בחודש מהקרן לידידות. "זה מאפשר לי לקנות אוכל יותר בריא, ומדי פעם אני יכולה להרשות לעצמי לקנות בשר".
המלחמה השפיעה על מצבה הכלכלי, ועד לא מזמן השתמשה כדי להתחמם בשמיכה שהביאה עימה ממוסקבה לפני יותר מ-30 שנה. כעת קיבלה שמיכה מחממת חדשה. "התרגשתי מאוד לקבל שמיכה חמה בימים אלה, זה נותן לי תחושת ביטחון".
"נזכרת במחסור במלחה"ע השנייה"
נוסיה, בת 102 מאשקלון
נוסיה נולדה באוקראינה ארבע שנים לאחר מלחמת העולם הראשונה. בבגרותה חוותה על בשרה את זוועות מלחמת העולם השנייה ושרדה את השואה. כיום, בגיל 102, היא עוברת מלחמה נוספת, הפעם בישראל. היא מתגוררת באשקלון בדירה שאין בה ממ"ד, ומפאת גילה ומצבה הבריאותי היא אינה יכולה להספיק לרוץ למקלט.
"אני כואבת ועצובה מכל מה שקורה עכשיו בישראל. מלחמה היא דבר נורא, אני יודעת את זה. הייתי בחודש השני להיריון כשפרצה מלחמת העולם השנייה, גרנו אז באודסה. בעלי גויס לצבא האדום ונהרג בקרב. עזבתי במהירות את הבית שלי כדי להימלט מהנאצים, עליתי על רכבת משא, נדחקתי בה בקושי עם אלפי אנשים. לא ידענו בכלל לאן אנחנו נוסעים. הייתי ביחד עם אחותי, שהיתה גם היא בהיריון. באחת מההפצצות הרכבת עצרה באמצע שדה תירס, וכולנו רצנו החוצה כי פחדנו שהמטוסים יפציצו את הרכבת".
שנות המלחמה היו קשות מאוד. הם סבלו ממחסור באוכל ומרעב תמידי. נוסיה ילדה בן ועשתה הכל כדי שישרוד. "המלחמה עכשיו מזכירה לי את השנים ההן. הדבר שהכי כואב לי זה לשמוע על הבנים שלנו שמתים במלחמה. עצוב לי על כל אחד שמת ואני משתתפת בצער המשפחות".
נוסיה, שמנסה לחסוך בהוצאות החשמל בחורף, קיבלה מהקרן לידידות שמיכה ותאורת חירום. "אני מעריכה את זה שעוזרים לי כבר כל כך הרבה שנים, וגם עכשיו, כשיש מלחמה, ממשיכים לעזור לי. החורף קשה".
"בזכות הסיוע יש לי אוכל בבית"
דורה, בת 86 מאופקים
דורה היא שורדת שואה שנולדה בקישינב שבמולדובה. היא מתגוררת לבדה באופקים. בשבת השחורה שהה בנה אצלה והם התעוררו לקול האזעקות. מכיוון שאין לה ממ"ד בדירתה, עמדה דורה ליד קיר פנימי בביתה, ושמעה יריות קרובות מאוד.
"הסתכלתי מהחלון וראיתי אנשים עם רובים. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה, הם לא היו לבושים כמו חיילים, ואז שמעתי אותם צועקים בערבית ומתחילים לירות לכל עבר. הבן שלי נעל את הדלת, אני הצצתי שוב מהחלון וראיתי שתי גופות על הכביש ברחוב שלנו". אלה היו שכניה שנרצחו כשניסו להגיע למיגונית.
דורה היתה בת 4 כשפרצה המלחמה ההיא. "אני זוכרת את המלחמה, אני זוכרת את אבא שלי שעזב את הבית והלך לצבא. עזבנו את הבית ונסענו ברכבת משא. לא ידענו בכלל לאן אנחנו נוסעים ורק רצינו לברוח הרחק מהנאצים. הגענו לצפון רוסיה אחרי חודשיים. כמעט שלא היה לנו מה לאכול, ואמא שלי נתנה את מעט האוכל שהיה לי ולאחי. היא היתה עור ועצמות.
"זו היתה תקופה מאוד קשה, ואמא שלי נאלצה למכור את טבעת הנישואים שלה כדי לקבל שני שקי קמח, זה מה שהציל אותנו מלרעוב למוות".
דורה מקבלת קצבת ביטוח לאומי, אך כמו קשישים רבים שעלו ממדינות בריה"מ לשעבר, אין לה פנסיה והיא מקבלת סיוע מהקרן לידידות לאורך כל השנה. "המצב הבריאותי שלי לא טוב. אני מוציאה הרבה כסף על תרופות. בזכות הסיוע יש לי אוכל בבית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו