קצינות הנפגעים מביאות את בשורת האיוב למשפחות ההרוגים: "השליחות עצומה, זהו צו השעה"

יחידות החי"ר של צה"ל ספגו אבידות רבות בימיה הראשונים של המלחמה. חטיבת גולני איבדה 72 חיילים ובחטיבת הנח"ל נהרגו 22 לוחמים, ומאות חיילים אחרים נפצעו בקרבות, שבלמו את מתקפת חמאס הרצחנית ב־7 באוקטובר.

מי שמתמודדות עם הנתונים הקשים הן קצינות הנפגעים של החטיבות, שמאותו בוקר קטלני לא מפסיקות לדאוג לחיילים הפצועים ולמשפחות השכולות. "לא הייתי מחליפה את התפקיד", משוכנעת גם היום רס"ן נוי מרגאי, קצינת הנפגעים של חטיבת הנח"ל. "אני גאה להיות קצינת נפגעים עם כל המורכבות והקושי. מרגישה שליחות עצומה".

נוי היתה ביום שישי, 6 באוקטובר, בבית הוריה בשדרות, חגגה איתם את ערב שמחת תורה ולמחרת תפסה אותה אזעקה כשהיא בביתה שבבאר יעקב. "אחרי כחצי שעה קיבלתי הודעה שקצין שלנו נפצע קשה בגזרת כרם שלום", היא מספרת. "יצרתי קשר עם מפקד החטיבה ומג"ד הסיירת בשביל לקבל פרטים, והם כבר היו בדרכם לפעילות. הבנתי שיש אירוע מורכב, עליתי על מדים ונסעתי לכיוון ביה"ח סורוקה בבאר שבע מתוך הבנה שהפצוע יגיע לשם".

נוי לא ידעה באותם רגעים שזו תהיה שיחת הטלפון האחרונה שתנהל עם המח"ט אל"מ יהונתן שטיינברג ז"ל ועם מפקד הסיירת יהונתן צור ז"ל, שייפלו בקרבות בעוטף זמן קצר לאחר מכן. היא גם לא ידעה ששדרות, שכמה שעות לפני כן היתה שקטה וחגיגית, הפכה לזירת ירי מדממת.

"כשהייתי בסורוקה הבנתי שהוריי, שתי אחיותיי ומשפחותיהן מסתתרים במקלט בשדרות ושהמחבלים מסתובבים ברחובות", היא משחזרת. "בשלב כלשהו הם שמו את הטלפון על מצב שקט מפחד שמישהו ישמע וברקע אני מזהה צרורות ירי, חוויה לא נעימה בכלל. ניסיתי רגע לנטרל את עצמי ולא לאבד עשתונות, אבל אז החלו להגיע לבית החולים פצועים מאוגדת עזה, שם משרת אחי עידן. הצלחתי ליצור איתו קשר והבנתי שהוא בסדר, אבל השילוב בין הבית לתפקיד היה מאוד עוצמתי".

מתי הבנת שהמח"ט ומפקד הסיירת אינם בין החיים?

"בבית החולים הבנתי שיש אירוע עם הדרג הפיקודי הבכיר וניסיתי לדבר עם המפקדים. כולם יצרו קשר חוץ מהמח"ט וממג"ד הסיירת, ואז ניסיתי להבין אם מישהו שוחח איתם בזמן האחרון ואחרי כמה דקות הבנתי את המצב. לסורוקה, מלבד פצועים, הגיעו גם חללים".

זיהית אותם?

"שאלה מורכבת, אבל התשובה היא 'כן' ובאותו שלב עבדתי על אוטומט. הבנתי שזה צו השעה".

"אלפי טלפונים והודעות"

באותם רגעים, באותו בית חולים, כבר התרוצצה רס"ן שיר נדל, קצינת הנפגעים של חטיבת גולני, שהוקפצה מביתה. היא הבינה די מהר שהמצב של החטיבה קשה מאחר שגדוד 51 היה ממוקם במוצב הסמוך לקיבוץ כיסופים, ואילו גדוד 13 תפס עמדה ליד קיבוץ נחל עוז.

"פגשתי הורים שהילדים לא ענו להם, ופשוט יצאו לדרך בניסיון להבין אם הם הגיעו לבית החולים", מספרת רס"ן נדל. "קיבלתי אלפי טלפונים והודעות ממשפחות, מחברים וממכרים שניסו לדלות מידע, ולצערי לא ידענו לתת תשובות מלבד להגיד שהבן נמצא ברשימות, אבל כרגע לא יודעים מה עלה בגורלו. לא דיווחנו מבלי שיהיה מקור מהימן שיודע לספר היכן החייל ומה מצבו. היתה משפחה שבאה לבית החולים ופתאום הבן הגיע, ואת רואה את האושר וההקלה על הפנים. עולם ומלואו".

במהלך השעות הראשונות הקצינות לא רק טיפלו בחטיבות, אלא גם סייעו לצוות בית החולים להבין מי מגיע, כי כמויות הפצועים היו גדולות. ניסו לאתר שמות, לאיזו יחידה החיילים שייכים. מי שיכול היה לדבר ניתנה לו אפשרות להודיע למשפחה על מצבו.

"היה חייל שדרגת הפציעה שלו היתה מורכבת ואיך שהוא הגיע ראיתי שהוא בהכרה", מספרת רס"ן מרגאי. "לקחתי את הטלפון, חייגתי לאמא שלו ודאגתי שיעדכן אותה. אחרי שעה האם הגיעה ואני הייתי הליווי והתמיכה שהיא היתה צריכה באותם רגעים. כשהוא יצא מהניתוח ליוויתי אותה לחדר ההתאוששות וראיתי את השמחה בעיניה. מבחינתי הרגעים הקטנים האלה שווים הכל".

לא מדובר במראות קלים. בשבועות האחרונים היו הקצינות צריכות לסייע למשפחות שכולות שעולמן חרב, ולחיילים שיזדקקו לשיקום ארוך ומתיש. הן צריכות לשמש קרקע יציבה גם כשבפנים האדמה רועדת.

"ידענו פחות או יותר איך נפעל כשמצב חירום יפגוש אותנו, אבל אף אחד לא חשב שזה יהיה בעוצמות האלה ובעצימות הזו", אומרת רס"ן נדל. "המספרים בלתי נתפסים, השתדלנו להתרכז במשימה ובתפקיד. את לא עובדת כמו רובוט, כי כשעומדים מולך אנשים שמצפים לעזרה, את חייבת לעבוד בשיא הרגש".

לרס"ן מרגאי יש כבר ותק רציני בתפקיד. היא שירתה בתחום גם במבצע צוק איתן, לפני כתשע שנים. "הייתי אז קצינת נפגעים צעירה", היא מספרת. "היום כאמא לילדים ההתייחסות שלי לתפקיד וההבנה שונות בתכלית. אני יודעת מה זה אומר להיות הורה".