מהפכה עכשיו: חייבים לחולל שינוי דרמטי

מעטות הן התקופות שבהן ניתן לבצע מהפכות, והשנה האחרונה היא בדיוק העת המתאימה. כי האירועים מאז 7 באוקטובר פתחו רקמות, שברו קונספציות, חשפו שגיאות גסות וגילו אופקים חדשים. גם המהפך של דונלד טראמפ, השבוע, הוסיף ממד חשוב להזדמנות לשינוי הפסיפס הגלובלי. אבל, גם עכשיו אפשר עדיין להחמיץ את שעת הכושר ההיסטורית. הכוחות הישנים יעשו הכל כדי למנוע כל שינוי, לשמר את הכשלים הוותיקים, האינטרסים, הקונספציות והעיוותים שנוחים להם.

המהפכה הנדרשת היא רב־תחומית - מתפיסת הביטחון ומבנה הצבא, דרך היחסים עם הערבים, ועד לסדר חדש בתוכנו. הכל הכרחי ומצוי בהישג יד. תובנות 7 באוקטובר ואילך כבר מובילות מהפכה בנוגע לגודל הצבא, לאופיו ולאופן השימוש בו. דפוסי פעולה ומחשבה הרסניים בני שנות דור, שהתנפצו מול פני המציאות, דוחפים להגדיל מאוד את מערך היבשה ולבסס את יכולת התמרון וההכרעה הקרקעית.

אבל בתחומים אחרים שנוגעים לתפיסת הביטחון והשכנים החביבים שלנו, תחומים שהיו אמורים להיות מובנים מאליהם, כוחות העבר נאבקים קשות למנוע את שינוי התפיסה. שורת ההיגיון מחייבת למנוע את חזרת האויב לשגשג בעזה ובצפון, לבתק את עניבת החנק שסביבנו. אבל בצמרת הביטחונית ובחלק מהצמרת הפוליטית, בוודאי בקרב מרבית הפרשנים, דבר לא השתנה. דוגמה מובהקת היא מה שמכונה עסקת החטופים, שם קוד להרמת דגל לבן ולנסיגה מרצועת עזה, תוך החזרת חמאס לכוחו הקודם. מהלך שכולל כריתת הסכמי בלוף חדשים, המלכת רשות הטרור של אבו מאזן והעלאה מהאוב של שלל מהלכים אובדניים מהעבר.

אבל ההיגיון והניסיון מחייבים דווקא לכונן שלטון צבאי בחבל עזה, לספח את התוחמת הצפונית וקו הגבול עם מצרים, לעודד הגירה פלשתינית, ולוודא פיזית שלא נבנית מחדש ישות עוינת בעזה ובבנותיה.

אותו הדבר בצפון. הפעולות המרשימות בלבנון לא שמות קץ לאסטרטגיית ההתשה של האויב, שנועדה במפגיע להביא לחיסולנו. גם מי שהשלה את עצמו שדי בפעולה מוגבלת על קו כפרי גבול לבנון, חייב להודות שזה לא מספיק. לא די בחיסול המבריק של צמרת חיזבאללה, לא די בכתישה אווירית של מטרות צבאיות בלבנון. ודאי שהנזק המדוד והמרוסן שגרמנו לאיראנים לא יעשה את העבודה. ללא מכה מוחצת, ללא חיסול יכולות האטום וערעור משמעותי של המשטר האיראני, לא נוכל להמשיך לחיות כאן.

ההסכמה בנושא הזה חוצה מחנות פוליטיים, אבל בפועל, הפעולה בצפון מדשדשת, ההתשה נמשכת, תושבי הצפון עקורים והאיראנים חותרים ומאיימים. עכשיו, כשהבחירות בארה"ב כבר מאחורינו, הגיע הזמן להשלים את המהפכה: לעצב מחדש את פני המזרח התיכון ולהסיר את טבעת החנק האיראנית־שיעית־פלשתינית.

גם מול הפלשתינים נמשכת ההתשה, בעוד קונספציית העולם הישן שולטת ברמה. מי שפועלים כל יום לבודד אותנו בעולם, מי ששיבחו את הטבח בשמיני עצרת, מי שהתאבלו על מותו של יחיא סינוואר, עדיין חותרים תחתינו מרמאללה, ומחזיקים בכוח צבאי מסוכן ביותר בתוכנו. חסידי איוולת אוסלו עדיין מטיפים לספק להם עוד כוח, כסף ונשק, להמליך אותם גם בעזה. ולכן, גם כאן נדרש סדר חדש - אין מנוס מעקירת ביצות הטרור ושימת קץ לרשות הפלשתינית.

מהפכת המנהיגות

במסגרת עידן המהפכה, נדרשת עקירת ההגות של שמעון פרס וחבורת אוסלו מעמדות צמרת הממסד הביטחוני. מדובר בתפיסות ששולטות אצל הקצינים הבכירים מאז החליפו לצה"ל ולשב"כ את הדיסקט ב־1993, דרך 7 באוקטובר ועד עכשיו. ראו את דחיפת המערכת לכניעה לחמאס, לצד דרישה ל"הסדרה" מדומיינת בצפון. לכן נדרשת מהפכה שתכונן הנהגה צבאית שלא מפחדת לנצח, שלא משלה ולא מתעתעת, שמסיקה מסקנות מהמציאות בצורה נוקבת ונועזת. גם המערכת המשפטית דורשת רפורמה, שזה לא המקום לפרטה.

אבל השינוי הדרמטי, שהמפעל הציוני לא ימשיך להתקיים בלעדיו, נוגע למערכת היחסים עם הציבור החרדי. הקצנת תהליכים היסטוריים־פוליטיים, שגרמו לתפיחת החברה החרדית ולהקצנת ההשתמטות שלה, לצד הסתמכות גוברת על המשרתים והעובדים, התנגשו במציאות השנה האחרונה. וזו פשוט לא מאפשרת להמשיך כך. נדרשים הרבה יותר חיילים, צריך הרבה יותר כסף, ובכלל - נמאס להיות מנוצלים ונבגדים מבפנים. ההכרה הציבורית בכך חוצה מחנות, ולא תאפשר לאף פוליטיקאי להמשיך לטפח את הסדר הישן לשם השגת השלטון.

אך כדי לחולל את המהפכה, על כל חלקיה, נדרשת מנהיגות, שלא קיימת אצל מרבית מרכיבי הקואליציה והאופוזיציה. באופוזיציה, פרט לאביגדור ליברמן, מקננים רעיונות העבר המדממים. בקואליציה, מעבר לאחריות לכשלי העבר, אין סיכוי שמובילי הממשלה ישנו את כללי המשחק מול החרדים.

המחשת המלכוד מצויה כולה בפיטורי השר יואב גלנט השבוע. מצד אחד, גלנט חייב היה ללכת כי התברר שהוא נמנה עם חבורת הדיסקט של שמעון פרס. הוא הוכיח, בפעולותיו ובתפיסותיו, עד כמה הוא נמנה עם האליטה הביטחונית שהובילה אותנו לקטסטרופה. מהטפה לכניעה לחמאס ועד הסדרות מדומיינות וציות עיוור לוושינגטון, זוהי דרכו. גם הציר שבנה גלנט עם הצמרת הביטחונית, ראשי האופוזיציה והממשל הדמוקרטי העוין, חייבו את הממשלה להדיחו.

מצד שני, גלנט פוטר מהסיבות הלא נכונות, בעיקר בשל מאמציו של ראש הממשלה למנוע את המהפכה ההכרחית מול החרדים ולחמוק מבחירות בלתי נמנעות. המהלך הזה של נתניהו, וירטואוזי ככל שהוא, לא יחזיק מים.

הציבור, גם זה של הקואליציה, לא יחיה איתו. הניסיון להנציח את העיוות החרדי מקומם את כולם, חוץ ממעגל מצומצם של עסקנים. ולכן הוא מחייב הליכה לבחירות שבהן תתחולל עוד מהפכה - עיצוב מחודש של המפה הפוליטית. לא עוד ימין ושמאל מדומיינים, לא עוד שני צדדים שקונים את הרבנים החרדים בכל מחיר ושולטים באמצעותם. במקומם יכוננו מפלגת ימין אמיץ ונקי כפיים, כנראה המפלגה הגדולה ביותר, ומפלגה אחרת של חסידי בנימין נתניהו. שתי אלו, מן הסתם, יהוו תחליף לשני הגושים הגדולים, אבל יוכלו להרכיב קואליציה יחד עם יתר הגורמים הציוניים שיסכימו לקחת חלק בשידוד המערכות.

מהפכת התודעה

ביום שישי שעבר חזרתי ממסע בארה"ב. התרשמתי שם, כפי שכתבתי כאן, שדונלד טראמפ נהנה מרוח גבית, והדמוקרטים בהיסטריה מההפסד המסתמן שלהם. אבל בגלל תחזיות הפרשנים והסקרים, נזהרתי מלהתחייב על תחזית ברורה. התוצאות ידועות.

כמה טוב שלפחות בכל הנוגע לבחירות, מתקבלת הוכחה חותכת ומיידית לטעויות ולאיוולת של המומחים והסוקרים המוטים. כך הוכח השבוע איך אלו, ברובם המכריע, גם בארה"ב וגם אצלנו, הדהדו את תפיסת העולם שלהם במקום את הממצאים והעובדות. כיצד הם לקחו חלק בסוג של הנדסת תודעה עצמית וציבורית, שמאפיינת את רוח הזמן.

גם כאן נדרשת מהפכה. מהפכה במקורות המידע, במנתחים, בפרשנים ובכל מה שבונה לנו את התפיסה והתודעה.