כרטיס הכניסה לחברה: חוזרים לעידן שבו אי-שירות מסומן כפגיעה בלתי נסלחת

איפשהו בצד הבטן מדגדגת התחושה שהמאבק לשוויון בנטל בגרסת 2024 לא ייפול הפעם לידיים פוליטיות, למרות שיש הרבה מאוד שחומדות אותו.

זה קרה כבר מספיק פעמים בעבר, כמו למשל אחרי מלחמת לבנון השנייה. מה נשאר מכל פורומי השוויון ומאהלי הפראיירים ותנועות הזעם? שחקנים שונים הפיקו ממחאה לגיטימית וצודקת הון פוליטי. שינוי רדיקלי לא קרה. במידה רבה, חלק מסוים במאבקים האלה אף גרם נזק מסוים, וחולל אפקט בומרנג קטן.

חלק מזה היה קשור לאופי התביעה החברתית. ביטויים כמו "נטל" ו"פראיירים" – ואין כאן בדל טענה ביקורתית כלפי המוחים עצמם - העניקו לגיטימציה מסוימת להסתת הדיון מאכיפה ועידוד גיוס בתוך הקבוצות שאינן משרתות לשיח על משטר של פיצויים חומריים וסמליים למי שכן משרת.

סנקציות מוגבלות למשתמטים, תגמולים ותעדופים מוחשיים למשרתים. הבעיה שבקצה השני חיכו הקצאות ייחודיות של העדפה מתקנת לקבוצות מוחלשות - שבתוכן, כמה נוח, שני המגזרים הלא משרתים: חרדים וערבים.

זו אולי הסיבה שבשיח המחאה הנוכחי תמצאו, לצד התביעה לשותפות, הערת אגב קבועה שמדגישה את הערך החשוב מכל: זו זכות לשרת. זה לא (רק) נטל – זו כמעט פריבילגיה. ולכן המשרתים אינם (רק) "פראיירים", אלא "בעלי זכות". כמו שכותבת השבוע יפעת ארליך במוסף "ישראל השבוע": "יותר משקשה לי להיות אשת מילואימניק, אני גאה בזה. מתפוצצת מגאווה להיכנס מתחת לאלונקה". מה שחוזר לשיח בהדרגה הוא היוקרה החברתית, הכבוד, הגמול הסמלי.

אף אחד לא "פראייר"

זה כיוון חיובי וקונסטרוקטיבי, שמעניק לשיח ה"שוויון בנטל" מעטפת ערכית ומוסרית עמוקה ומשמעותית יותר. משהו שבמידה מסוימת קצת נעלם מהמרחב הישראלי, ודווקא מהחלקים היותר מרכזיים שלו: הכתם הזה שנלווה להשתמטות משירות. פעם היו מעיפים על זה מהקיבוץ, מנדים מחוגים חברתיים, מחזירים לשולח קורות חיים. בעשורים האחרונים זה השתנה: שירות צבאי הוא לא תנאי להתקבלות חברתית וגם לא להצלחה ציבורית, להגשמה אישית, למוביליות.

מלחמת "חרבות ברזל" מחזירה את הגלגל אחורה, לעידן השירות כערך, כנורמה חברתית, כמחויבות קולקטיבית. לעידן שבו אי-שירות מסומן כסטייה חברתית, כפגיעה בלתי נסלחת בסולידריות הבסיסית שמבטיחה את הקיום המשותף. אלא שבניגוד לעבר, הפעם זה מתרחש בעידן של רגישות תרבותית למצוקות רגשיות ולמגבלות פסיכולוגיות שעלולות למנוע ממישהו למלא את חובת השירות. איש לא יבוא בטענות, לא יחטט, לא ימנע דבר, ממי שנסיבות חייו לא אפשרו לו למלא את חובתו.

זה שינוי עמוק ומשמעותי לא פחות מקץ הסובלנות בקרב הציבור הדתי-לאומי למשטר הפריבילגיות שממנו נהנים צעירים חרדים. אנחנו מרגישים את זה בשכונה, בקהילה, במקום העבודה: יש מין יראת כבוד פנימית עמוקה למשרתים בסדיר ולמילואימניקים. מעין הכרת תודה, שמגיעה ממקום עמוק יותר מהסגידה הנושנה ההיא ללובשי מדים וההערצה הנאיבית לגיבורים.

זה מלמד שהתנועה לשוויון בנטל, על גלגוליה ההיסטוריים, מתרחבת משיח תביעות מטריאליסטי שעוסק בהוגנות שלטונית סביב מילוי חובות והקצאת משאבים - לשיח עמוק יותר על הסדרים חברתיים, ערכים, נורמות ואמון הדדי. שיח על הדימוי העצמי שלנו. סליחה על הפאתוס - על דמותנו כחברה.

זה מקור האופטימיות, הזהירה, שאולי הפעם השינוי אפשרי. לא בהכרח כתוצאה מעוצמת המיאוס הציבורי שיביא ללחץ שבעקבותיו תתפרק המערכת הפוליטית ותיווצר קונסטלציה שבתנאים מסוימים תצליח להעביר חוק הוגן יותר. האופטימיות נובעת מכך שהיחס החברתי לשירות הצבאי חוזר לעצמו, ולכן גם התביעה ל"שוויון בנטל" מגיעה הפעם עם מטען ערכי שמתיישב על שינוי באתוס החברתי כולו.

לכבד את השונות

התמורה הזו פוגשת גם חברה חרדית וחברה ערבית שונות, למרות הצהרות הקרב של הנהגותיהן. בדיוק כמו החברה הערבית, מתקיים בתוך החברה החרדית תהליך של ישראליזציה. הוא בא לידי ביטוי בדור צעיר שפיתח תודעה פוליטית ניצית - שבסופו של דבר היא גם לאומית ואף פטריוטית.

השתמטות משירות לא מסתדרת עם הערכים האלה. זו חברה חרדית שנציגיה נוכחים הרבה יותר בתקשורת ובמערכות ציבוריות, ומקיימים שיג ושיח על המכנים המשותפים עם הציבור הרחב. מתקיים תהליך עדין ומבוקר של התערות חברתית. זה יותר אפקטיבי מכל חוק, וזה עשוי להתגלות כמנוף הרבה יותר מהיר לשינוי מאשר איום ריק בסנקציות לא דמוקרטיות, כמו שלילת הזכות לבחור לכנסת.

כדי שהתהליך הזה יקרה ב"טוב", מוכרחים להתקיים שני תנאים: שהחברה ה"כללית" תדע להוקיר באופן עמוק וכן חרדים שהפכו לחלוצים בקהילותיהם והתגייסו לצה"ל. לא לסמן אותם כסוכני הדתה חורשי רעה, לא להתייחס לכל דרישה להתאמת המרחב לאורח חייהם כאל ניסיון השתלטות.

והתנאי השני קשור בהכרה של כולנו כי בתנאים שנוצרו בישראל הרב-תרבותית צה"ל מוכרח לחזור למלא באופן מודע ומבוקר את תפקידו הבלתי פורמלי כסוכן הישראליזציה של החברה לגוניה. כמו בעידן העליות. אולי לא כ"כור ההיתוך" שמוחק תרבויות מוצא ומייצר דגם ישראלי אחיד, אבל בהחלט כמרחב שבו נפגשים, מכירים, נחשפים, משפיעים, מושפעים. לא כדי לקבל תקציב - כדי לקבל כרטיס כניסה לקולקטיב.