שנתיים לבחירות, שרדנו כדי לסכם: טור סיכום אלטרנטיבי של משה קלוגהפט

בדיוק שנתיים לבחירות 2022, איך הזמן רץ כשנהנים. גם הכנסת שלפניה, בזמן ממשלת בנט־לפיד, כיהנה כמעט שנתיים. אין צורך לתת ציונים לממשלה הזאת, וגם לא לזאת שלפניה. כל אחד יכול לעשות זאת בעצמו.

דבר אחד משותף לשתי הממשלות: שתיהן קמו כממשלות צרות, ממשלות שכל מפלגה יכולה להפיל אותן. ממשלות שהרוב שלהן תלוי באולטימטומים חוזרים ונשנים של חבריה. ממשלות שתלויות בבן גביר ובגחמותיו מצד אחד, או במועצת השורא מצד שני. ממשלה שנשאלת בה השאלה הפילוסופית: אם שר יכול לפטר ראש ממשלה, אך ראש ממשלה לא יכול לפטר שר מתפקידו, כי אז הוא יפוטר בעצמו - אז מי כאן ראש הממשלה?

המסקנה ברורה: הפכנו את ראש הממשלה למנהל משמרת במקדונלד'ס, ולא מהסוג של טראמפ. הוא אינו יכול לחולל שינוי, הוא אינו יכול לבצע רפורמות ומהפכות, הוא אינו יכול להנהיג. הוא אינו יכול לחשוב לטווח ארוך, כי הטווח הקצר יירט אותו לפני שיגיע. הוא מנהל משמרת, הוא לא המנכ"ל.

שאלתי בזמנו את אחד הגורמים בממשלת בנט־לפיד מדוע לא העבירו בממשלתם את חוק הגיוס. תשובתו: השתגעת? זה כמו שממשלת שמאל תחליט לפנות יישובים ביום הראשון לכהונתה, הרחובות היו בוערים. גם בממשלה הזאת נתניהו מתדרך פעם אחר פעם שאם היה מחליט לחסל את סינוואר לפני הטבח היו הופכים לו את המדינה. והאמת? שניהם די צודקים וכולנו מפסידים, כל צד בתורו.

מי יציל את הבית שלי?

יש למצב הזה שתי אפשרויות בסיסיות לפתרון:

הראשונה, שינוי שיטת הממשל - ראש ממשלה נבחר לארבע שנים, לא משנה מה קורה, כמו באמריקה. זה היה יכול להיות מצוין, רק שזה לעולם לא יקרה. לנצח החתול המחוקק לא יחוקק נגד אספקת שמנת. כל מי שחושש להיות באופוזיציה, זאת אומרת כל פוליטיקאי עם דופק, לא יסכים לשינוי כזה.

אפשרות שנייה היא שהציבור יחליט על שינוי, זאת אומרת לא יתגמל יותר מחרימים בקלפי, ואזי השינוי יהיה מהיר ממה שחשבנו. ראיתי השבוע קמפיין חוצות בולט - "הגיע זמן בחירות", אז בואו נבחר:

בבחירות הבאות העם יבהיר שלא יסכים יותר להקמת ממשלה צרה, ולא יקבל יותר חרמות. לא יסכים יותר שממשלות יהיו תלויות במועצת השורא או בבן גביר, לא בחרדים ולא במרצ. לא ייתן שמי שינהל אותו יהיו מפלגות עם שישה מנדטים, כשהוא הצביע למפלגה עם 24 מנדטים, אבל אסור לה להיכנס לממשלה כי ישחטו אותה.

זה יקרה כשהשאלה הראשונה בכל ראיון בחירות לא תהיה "האם תשב עם נתניהו? האם תשב עם לפיד? מוכן לחתום שלא?", או אתם יודעים מה - אם השאלה תישאל, והתשובה תהיה: "בוודאי, אשב בכל ממשלה אם דרכי תיושם, אני רוצה להשפיע, ולא שהיריב שלי ישפיע במקומי".

נסו את זה בבית, או שלא יהיה בית.

יושבים בבית קפה ומרגישים בתוך בועה

ועוד תופעה שהתגברה פה בשנתיים האחרונות, אם כי התחילה בשנתיים שלפניהן: חיי אישי הציבור הפכו לסיוט. זאת אומרת, סיוט עבור מי שלא אוהב לחטוף צעקות בבית קפה, עלבונות מול הילדים, האישה, הטרדות בלאונג' בנתב"ג, בטקסים ובכנסים, ולקינוח לחיות ליד שכנים שרואים במגורים ליד נבחר ציבור מטרד. ועוד לא הזכרנו לינצ'ים ידידותיים בווטסאפים וברשתות החברתיות.

יש נבחרי ציבור שנהנים מזה. הם דואגים לדווח איפה הם יושבים, מקבלים את הצעקות, מעבירים את הווידאו לבוחרים שלהם, ויוצאים "קינג". אבל מה קורה לנו? אנשים עם מינימום רצון לחיים סבירים לא ייכנסו לחיים הציבוריים. אנשים ראויים, טובים, כישרוניים, בורחים מהכנסת כמו מאש. מי רוצה לחיות כמו אסיר נמלט, לרדת בשכר, ולקינוח גם להיות מטרה פוטנציאלית לכטב"ם?

אל תבריחו את האנשים הטובים מהפוליטיקה. זה חוזר אלינו בהפוכה ומוריד את האיכות האנושית למינוס. אל תשפכו את התינוק עם המים, גם ככה התינוק הזה בכה מספיק בקדנציה הזאת.

לא כולל שירות

לטורי מהשבוע שעבר "מחנה המשרתים" קיבלתי כמות תגובות תומכות בלתי נתפסת בגיוון שלהן. הן כללו בכירים מיש עתיד, גנץ, הליכוד, אבל יותר מהכל – מהציונות הדתית. לא המפלגה, האנשים עצמם. זאת ההודעה, למשל, שקיבלתי מללי דרעי (מפורסם באישורה), אמו המרגשת של סעדיה יעקב דרעי הי"ד שנפל בעזה:

"בהמשך למאמר שלך היום: אני חיילת שלך בנושא. אם למילים ולמעשים שלי יש איזה שהוא משקל (ודומני שיש להם), אני מתייצבת. ללי". גם היא מתגייסת, הם עדיין משתמטים, מה נותר להגיד. מחנה המשרתים כבר קם דה־פקטו, וכל מי שינסה להתחכם עם חוקי מימון משתמטים, לא משנה אם קוראים להם "חוק המעונות" או "חוק חדי־הקרן" – ישלם מחיר. יש פה משרתים, אבל לא אדונים ומשרתים.

שיר בשבוע

"בוקר טוב איראן, השדרן מודיע,

איך פחדנו שהיום הזה יגיע"

(אביב גפן במחווה למגישי החדשות שנקראו לשידור בשבת ב־2 בבוקר)

אישי בשבוע יוצרים? צאו מהמגירה. השבוע פורסם השיר "הקרב הבא", שכתבתי לרגל שבוע ההוקרה לפצועי ולנכי צה"ל, בביצוע לי בירן המופלא והלהקות הצבאיות (לחן: אסף אברבוך).

פתאום גיליתי שיש לי באקו"ם לא פחות מ־50 יצירות רשומות, לא כולל המגירה. חלקן נכתבו בחנק, חלקן נכתבו כשלא היה לי שום דבר אחר שהייתי מסוגל לעשות. חלקן אחרי היכרות עם אנשים שביקשו שאשמיע את קולם, ואין סיפוק גדול מזה.

וכן, זה הדבר הכי חשוב שאני עושה. קמפיינים יבואו וילכו, טקסטים שמבוצעים באו"ם או בקיסריה או בטלוויזיה או בבתי ספר יישארו פה. הלקח הכי חשוב: לא להתבייש. את השיר הראשון כתבתי בתיכון ופחדתי להראות אותו, זה כמעט לא קרה. או כמו שישי לוי שר אותי: "תשירי ילדה, אין לנו זמן אחר, כל חלונות העיר ירעדו, אני יודע רק לדבר".