שלושה צעדים בדרך להכרעה

זוהי קריאת חירום. התרעה אחרונה למערכת הפוליטית: לא ננצח במלחמה בצפון אם לא יהיה גיבוי מלא של החברה הישראלית. חזרה לפוליטיקה, לקומבינות ולרפש של ערב המלחמה תוביל להתשה בשדה הקרב במקום להכרעה. חוסר האמון בממשלה, בתוספת הבריחה מאחריות, מהווה מכשול ביטחוני. כדי לצאת מזה יש צורך בשלושה צעדים: ממשלת חירום־אחדות של כלל המפלגות הציוניות, קביעת מועד יציאה למערכת בחירות בעוד כחצי שנה, והעברת החלטה להקמה של ועדת חקירה ממלכתית ביום שאחרי הבחירות.

אנחנו חייבים להיכנס ללחימה בצפון כדי להחזיר את הגליל לריבונות מלאה. זו ההזדמנות הכי טובה שהיתה לנו להיפטר מהרקטות ארוכות־הטווח של חיזבאללה. הכישלון של השנה האחרונה בצפון יגבה מחיר כבד על העתיד שלנו אם לא ננצל את הפגיעה הרוחבית המוצלחת בחיזבאללה. ביירות צריכה לבעור כדי שניתן יהיה להגיע להסכמות מדיניות שיסיגו את חיזבאללה לליטני, וכדי לייצר חישובי רווח והפסד לשנים הקרובות. יש לזה מחיר, ולכן הדרך היחידה לעמוד במלחמה כזו, על כלל ההשלכות שלה, היא תמיכה מלאה מבית.

חמאס טעה אסטרטגית כשחשב שמתקפה נגד ישראל תיתקל בחברה מפוררת ומפולגת. הציבור הישראלי התאחד והגן על המולדת בניתוק מוחלט מהפוליטיקה. בירושלים ירדו לבונקרים והשתתקו, בדרום מילואימניקים ואזרחים תפסו את מקום המדינה. העם הוביל לניצחון, ולא ההנהגה הפוליטית.

כמעט שנה אחרי, הקרדיט הציבורי בוזבז. הוויכוח במערכת הפוליטית ובתקשורת מחזיר אותנו לערב המלחמה. חוסר האמון מלווה יותר מחצי מהציבור, שרובו משרת. העובדה שהעומס נופל על משפחות מילואימניקים וסדירים, חילונים ודתיים, שמהווים שיעור קטן מהאוכלוסייה, מחדדת את הפער. הממשלה מנותקת ומרוחקת, תקועה בקומבינות ובתככים של פוליטיקת שגרה. ככל שעובר הזמן, הפער בין האוכלוסיות המשרתות שמשלמות את המחיר, האימהות שלא ישנות בלילה, המילואימניקים שמדברים על רוח האחדות כשהם חוזרים - הולך וגדל. יש התנגשות אדירה בין תפיסת המציאות על מדים לבין תפיסת המציאות בשיח הציבורי.

המעשה הצבאי תלוי בהכרח בתמיכת הציבור. אפשר להתחיל מלחמה, אפשר לשלוח כוחות - אבל לא יהיה אפשר להחזיק לאורך זמן ללא העם, או לפחות רובו. מחירה של ממשלת חירום עכשיו הוא יציאה למערכת בחירות בעוד כחצי שנה, ובחירות בעוד כשמונה חודשים.

בתחילת המלחמה, לממשלת נתניהו היתה טענה מוצדקת שלפיה אי אפשר לקבוע מועד לבחירות, כי לא ניתן לדעת מתי המלחמה תסתיים. הטענה הזאת התפוגגה. בעזה אנחנו נמצאים בשלב האחזקה. מרחב אבטחה, פירוז הרצועה וביתורה. המשימה של החזרת החטופים היא המרכיב היחיד שיכול לשנות את פריסת הכוחות. רוב חמאס הושמד. יש שרידי פיקוד ועוד אמצעי לחימה, אבל כבר לא בכמות שמאיימת על ישראל. אנחנו נישאר ברצועת עזה עוד שנים ארוכות.

בצפון אי אפשר להחזיק את מלחמת ההתשה הזאת למשך עוד שנה. אם ממשלת ישראל, ובעיקר העומד בראשה, לא תקבל החלטה קשה מאוד אבל הכרחית - בעוד חצי שנה שום דבר לא יקרה. ההחלטה של הממשלה הזאת לפנות את הגליל העליון ולנטוש את ההתיישבות שם, בניגוד לתפיסה הציונית, היא תקלה אסטרטגית. אם ממשלת הימין ה"מלא־מלא" תמשיך לדבר ולא לעשות כלום עוד חצי שנה - אסור שהיא תמשיך לכהן יום אחד נוסף. זו סכנה לעתיד המדינה.

ממשלת חירום לחצי שנה תייצר מאמץ מרוכז להסרת האיום הגדול בצפון, ולתחזוק ההגנה מול האיום הקטן בעזה. כדי להכניס מחדש את גנץ, את לפיד ואת ליברמן לממשלה כזאת, צריך להעביר חקיקה שתקבע מועד בחירות והקמה של ועדת חקירה ממלכתית. חצי שנה נטולת מחאה, אלא רק התגייסות מלאה לטובת הכרעה בצפון. בסיומה נצא לבחירות, כדי שהאחראים ילכו הביתה - הדרג המדיני והצבאי - וכדי לייצר הנהגה שראויה לעם הזה. הגיע הזמן להכריע.

המחאה התבלבלה

מעצר הנשים שחילקו פליירים בבית הכנסת העיד על בלבול עמוק במשטרה, וזה ייפתר בתחקיר פנימי רציני. הבעיה היא בבלבול העמוק במטה המחאה. אי אפשר להפוך את כל הקואליציה ל"אשמים". זו ירייה ברגל. יש מעט אנשים רציניים ושקולים, כמו יולי אדלשטיין. מעט שמוכנים להתעמת עם הביזוי של ערכי הערבות ההדדית והמנהיגות. לא ברור לי איך מישהו חושב שלתקוף דווקא אותם, להפגין סביבם בדרך לבית הכנסת וליצור לחץ אגרסיבי, זה מה שיביא אותם לשכנוע.

נראה שבדומה לממשלה, יש יותר מדי מובילי מחאה שלא הפנימו שהמלחמה שינתה את פניה של המדינה. לא תקום ממשלה שפניה כפני המחאה. זה לא קיים במציאות. כדי לשקם את מדינת ישראל צריך ממשלת אחדות של המפלגות הציוניות. נקודת ההכרעה בחברה הישראלית נמצאת במרכז־ימין, לא במרכז־שמאל. לא משנה כמה תומכים יעברו מיאיר לפיד ליאיר גולן ולגנץ, או להפך - אלה אותם אנשים. משחק סכום אפס.

אדלשטיין, גלנט, אופיר סופר ועוד כמה שלטובתם לא אזכיר את שמם הם הפתרון, ולא הבעיה. מי שמוליך אותו זעם עצור - לא יצליח לשקם את המדינה. העם הזה זקוק לחיבור ולתקווה.