תוך כדי מלחמה דנים ברווחת המפלצות - אשמת מערכת המשפט

משום מה לא נרשם זעזוע דרמטי בערוצי המיינסטרים, לנוכח התמונות שבקעו ביום רביעי מבג"ץ - אף שהמהומה באולם נבעה מאותן סיבות שגרמו להפגנות בשדה תימן ובבית ליד, אלו שגרמו לזעקות שבר על אנרכיה וקץ המדינה. פשוט היה קשה להתמודד עם מחאת האימהות השכולות שגדשו את אולם בית המשפט, זה שדן תוך כדי מלחמה בתנאי הרווחה של המפלצות שרצחו את ילדיהן. כל כך קשה היה להתמודד עם הזעקה, עד שהשופטים סגרו את הדיון לקהל, מסרבים להרהר אפילו באפשרות שלא לדון בעתירות האויב.

אכן, יש סכנה לדבק ולסדר החברתי שלנו מפרשיות מחבלי הנוחבה למיניהן. אבל האשם נעוץ דווקא במערכת המשפטית עצמה. הלהבה הרי התפרצה סביב מעצר חיילי האבטחה של המחבלים, בגלל תלונה של אחד ממתועבי הרוצחים. את הדברים צריך היה לבדוק, אבל עצם המעצר, שלא לדבר על השימוש ברעולי פנים וכלל ההתייחסות לחיילים כבזויי העבריינים, כל אלו מקוממים במיוחד. שלא לדבר על מסע ההדלפות מהפרקליטות הצבאית, ששיאו בהעברת צילומי מצלמות אבטחה מגמתיים לכתב ידידותי למערכת.

זכות העמידה של היטלר

המחאה התפרצה בגלל הניתוק של המערכת המשפטית הצבאית ממצב המלחמה שאנחנו מצויים בו מול אויב חסר מעצורים. אבל הבעיה נעוצה בכלל במי שנותן פקודות לפצ"רית ולמצ"ח - היועצת המשפטית לממשלה ונותני הטון בבג"ץ.

כדי להבין את עומק האירוע, דמיינו את אנגליה מעמידה חיילים בריטים לדין, תוך כדי מלחמת העולם השנייה, בגלל טענות שהם התעללו בחייל אס.אס שנתפס בעת ביצוע מעשי זוועה. או את המערכת המשפטית האמריקנית בוחשת בתנאי המעצר של טייסים יפנים שהפציצו את פרל הרבור.

גם היום אין דמוקרטיה מערבית שתנהג כך בפושעי האויב, תוך כדי מלחמה. האמריקנים המציאו את גואנטנמו והתעללו שם בששון בעצורי אל־קאעידה ודאעש. נסו גם לספר לבתי המשפט וליועצים המשפטיים האוקראינים, שהם צריכים לעסוק בתנאי המעצר של חיילים רוסים שנשבו. מצחיק.

עצם הדיון בכל אלו נוגד אפילו את כללי המשפט האנגלי הקלאסי, שאומצו לא פעם בבג"ץ, שלפיהם אין מבררים תביעה של אויב בעת מלחמה. כאשר שלט בבית המשפט העליון דור הנפילים - אגרנט, לנדוי, זוסמן ודומיהם - הם הזהירו מפני מתן "יד עזר" לאויבי המדינה, כמתכון לכיליון לאומי.

אבל מאז עידן אהרן ברק הכל התהפך. כבר בשנת 2002 עתרו לבג"ץ עשרות מחבלים, שניסו למנוע מצה"ל לעצור אותם באמצעות החזקת בני ערובה בכנסיית המולד. בג"ץ של ברק אמנם דחה את העתירה לגופה, אבל הסכים לדון בה, ממחיש אובדן דרך מוחלט. מאז הגנה המערכת בשיטתיות על זכויות מומצאות של האויב, מלמדת אותו להשתמש במערכת המשפטית שלנו ככלי נשק נגדנו.

בכל הנוגע לתושבי עזה שהתקיפו אותנו, אפילו אי אפשר לטעון שהם "אוכלוסייה מוגנת" שיש לה זכות גישה לערכאות. האמת היא שהם בני מוות, אבל בכל מקרה, הניסיון להכתיב לממשלה כמה אוכל ושעות שינה הם יקבלו, הוא לא פחות ממעשה טירוף.

קשה להכיל גם עתירות אחרות שנדונות בחודשים האחרונים בבג"ץ. מעניין היקף האספקה לאויב, דרך הטיפול הרפואי באזרחיו אצלנו, שלא לדבר על שיא החוצפה - דרישת הרשות הפלשתינית להחזיר לה את הכספים שהיא משלמת לרוצחי יהודים. לכן קשה שלא להבין מהיכן צמחו המהומות האחרונות בבג"ץ, ומאיפה נולד אובדן הכבוד לכפיית נורמות משפטיות של חרקירי לאומי.

מה עומד מאחורי הקו הזה, ניתן ללמוד מראיון שנערך לאחרונה בעיתון "הארץ" עם ענת ברון - שופטת שזה עתה פרשה מבית המשפט העליון. ברון מתנגדת אפילו להריסת בתי מחבלים, היא מאשימה את ישראל בביצוע "עוולות" נרחבות ביו"ש ותולה את עיקר הבעיה של המדינה ב"כיבוש". היא טוענת שיוזמי הרפורמה המשפטית הכושלת הם שאשמים בצווים שהוצאו בהאג, היא מגינה על הסרבנים מהשמאל, ואפילו תולה את הסיבות להתקפת חמאס במעשי הממשלה. לשפשף עיניים ולא להאמין.

חייבים להדגיש שהקו של ברון אינו מאפיין את מרבית שופטי העליון היום. סביר להניח שהרוב הנוכחי מחובר יותר להשקפה של לנדוי ואגרנט מאשר של ברון וברק, אבל עדיין, מי שמאכלסים את ההרכבים שקובעים בעניינים הקריטיים, נמנים עם מחנה רעיוני אחד בלבד. כך, למשל, רק שופטת אחת משלושת ההרכבים שדנים בתנאים של מחבלי הנוחבה ובתשלומים לרוצחי הרש"פ, נחשבת "שמרנית". מעניין איך זה קרה.

סטנדרט משפטי כפול

מעבר לנותני הטון בבג"ץ, מה שתורם תרומה מכרעת להרעדת אמות הסיפים הוא התנהלות היועצת המשפטית לממשלה וצמרת הפרקליטות. בעניינים הצבאיים הפצ"רית הרי צועדת על פי הפקודות של גלי בהרב־מיארה, ומעבר לענייני הצבא משתרע מתחם נרחב של החלטות משפטיות חד־צדדיות של מיארה ואנשיה, שמחילות סטנדרט כפול ופסול.

היועמ"שית לא תמיד טועה, למשל - בעימות הנוכחי מול מזכיר הממשלה בעניין גיוס החרדים, היא כנראה צודקת. כך גם בנושאים רבים נוספים, למשל לגבי ניסיון ההשתלטות המושחת על רשות הדואר. אבל גם כשהיא צודקת, ברור שהעמדה שלה נובעת מהשקפת עולם אישית ולא מפרמטרים משפטיים־ממלכתיים ונקיים.

לפני כשנה, בשיא ההפגנות ואיומי הסרבנות סביב הרפורמה המשפטית, שלחתי אליה מכתב בשם עשרות טייסים וקצינים במילואים, שבו נאספו מלוא הטנא התבטאויות בלתי חוקיות לכאורה של בכירים מהשמאל. כאלו שחוצות קווים אדומים של פליליות, על פי כל סטנדרט סביר. אף ששלחתי מכתב נוסף ותזכורות, היועצת לא עשתה דבר.

הקו האדום, התברר, חלף מעל ראשה. נדרש היה שאחד מבריוני "אחים לנשק" ישליך לפיד בוער על שוטרים, לצד לחץ ציבורי משמעותי, כדי שרק השבוע יוחלט להעמיד אותו לדין. מרבית מתפרעי הפגנות השמאל לא נעצרו, ובוודאי לא הוגש נגדם כתב אישום. המדיניות המפלה השיטתית שלה נחשפה במהלך עתירה שניהלתי בבג"ץ בעניין פקודת המשטרה, כאשר נתוני המשטרה חשפו כיצד מדיניות הפרקליטות גורמת לכמעט אפס אכיפה כנגד מי שמבצעים עבירות חמורות כהגדרתן בספר החוקים.

ההשוואה ליחס אל מפגינים מהקצה השני של המפה בנסיבות דומות - בהתנתקות, במחאה נגד אוסלו - חושפת את ממלכת הצדק של בהרב ־מיארה. והנה, באותה נשימה היועצת נלחמת בממשלה בשצף קצף, היכן שצריך והיכן שאסור לגעת. היא מצטרפת בפועל לעתירות של גורמי שמאל, ולמעשה כוננה דה־פקטו מוסד חדשני - היועצת המשפטית לאופוזיציה. גם בכך היא תורמת תרומה מורעלת לריסוק האמון של הציבור במערכת המשפטית.

לא הכל שחור ולבן, וודאי שהקואליציה ותומכיה אינם מלאכים. אבל השילוב של סיוע משפטי לאויב בעת מלחמה, לצד סטנדרטים כפולים של היועצת המשפטית, מביא את החברה הישראלית למבחן קשה ומסוכן.