זהירות, קונצנזוס ביטחוני מוחלט

האם לא למדנו שמאחורי הסכמה כזו במערכת הביטחון עומדים, ולא בפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו, חשיבה קבוצתית, מחסור בביקורת עצמית, ביטחון עצמי מופרז, יוהרה מסוכנת - וכן, לפעמים, גם קצת פוליטיקה?

איתן אורקיבי, צילום: אריק סולטן

סוף-סוף מסכימים פה על משהו. לא סתם מסכימים, מהשבוע כבר אפשר להכריז על הסכמה מקיר לקיר: במערכת הביטחון שורר קונצנזוס. יש ללכת לעסקה. באחד הדיווחים יכולתם לראות את זה גם בעיצוב גרפי, אם זה לא היה מספיק ברור לאוזן: תמונותיהם של שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ ומעליהם הכותרת: "כל ראשי מערכת הביטחון: כן לעסקה".

שר הביטחון יואב גלנט בהערכת מצב מבצעית עם הרמטכ״ל רב-אלוף הרצי הלוי ובכירי מערכת הביטחון (ארכיון) // אלעד מלכה

ובהרחבה: הם מסכימים על כך שאפשר יהיה להסיג את כוחות צה"ל מהרצועה לשישה שבועות, ושיש חלון הזדמנויות שיוצר דחיפות מיוחדת. במקום אחר פירטו אף יותר: בכירים במערכת משוכנעים שציר פילדלפי הוא לא המכשול לעסקה. מה בכל זאת יכול להכשיל את העסקה? על כך שורר קונצנזוס כבר מתחילת החודש. "ראשי מערכת הביטחון חוששים שנתניהו יחמיץ אותה משיקולים פוליטיים", דווח ב"הארץ".

ניסיתי להיזכר, מתי בפעם האחרונה שרר כזה קונצנזוס מרהיב ומחמם לב במערכת הביטחון, ומתי הוא גם הוגש לנו כך, במנות גדושות של תדרוכים, ציוצים ואמצעי המחשה חזותיים. המובן מאליו הוא הנחת העבודה המוסכמת על כולם שחמאס מורתע ומעדיף רגיעה, הקביעה הבלתי ניתנת לערעור שהרשות הפלשתינית היא פרטנר, שהאיום הכי גדול על מדינת ישראל הוא לא איראן אלא "הקרע הפנימי", ושמה שפגע בהרתעה הישראלית זה הרפורמה המשפטית של יריב לוין - ובשום אופן לא הקמפיין הנפשע לעידוד סרבנות פוליטית, תוך פגיעה מודעת בכשירות של צה"ל.

טועה מי שחושב אחרת

אז מאיפה עוד הוא מוכר לי, הקונצנזוס הביטחוני הזה? זה לקח כמה דקות, אבל נזכרתי: כך בדיוק שיווקה לנו מערכת הביטחון, בעזרת מעצבי התודעה שלה, את ההסכם הגבול הימי עם לבנון. גם אז היה חלון הזדמנויות צר, גם אז הייתה דחיפות, וגם אז היה קונצנזוס חד-משמעי: ההסכם הזה חיוני לביטחון ישראל. אם לא היינו פחות משנתיים אחר כך באמצע מלחמה וחזית בוערת בצפון, אפשר היה לכתוב: איזה בידור! כמה כיף לצחוק על זה עכשיו.

כך שיווקה לנו מעכרת הביטחון את ההסכם הימי עם לבנון, צילום: אייל מרגולין - ג׳יני

אולי שווה להזכיר את הפארסה המביכה הזו, שנסגרה במעין מחטף פוליטי-מדיני בסוף אוקטובר 2022, רגע לפני הבחירות. הוביל אותה בגאון ראש ממשלת המעבר יאיר לפיד, שהיה נואש להישג מדיני. אבל הוא לא היה יכול לעשות את זה בלי עזרתם של שני גורמים: מערכת המשפט, שהסירה כצפוי כל מכשול משפטי ופרוצדורלי - כמו הדרישה להעמיד את ההסכם להצבעה בכנסת, ומערכת הביטחון, שהטילה את כל כובד משקלה הפוליטי והתודעתי לקדמו במהירות.

וזה היה משקל כבד מאוד. אפשר היה להתרשם ממנו, למשל, בנימוקים שסיפק בג"ץ לדחיית העתירות נגד ההסכם הימי. בראשות ההרכב עמדה הנשיאה לשעבר אסתר חיות, וכיהנו בו המשנה עוזי פוגלמן והשופט נעם סולברג.

הדיון התקיים כמה ימים לפני החתימה, ובשל דחיפות העניין ההכרעה ניתנה ללא נימוקים, אשר פורסמו רק 40 יום לאחר מעמד החתימה. ומה שעולה מהם הוא ברור: "עמדתם של כל ראשי מערכת הביטחון (ההדגשה במקור, א"א)... היא שיש דחיפות בקידום ההסכם נוכח היווצרות 'חלון הזדמנויות' ייחודי... אם ההסכם לא ייחתם ב'חלון הזמנים' הדחוק שנוצר, יהיו לכך השלכות ביטחוניות כבדות משקל... גורמי מקצוע ובהם הרמטכ"ל, ראשי אגף המודיעין, ראש המל"ל, ראש המוסד... הדגישו כולם את הנחיצות, החיוניות והדחיפות שבהשלמת הליך".

הסכמה מלאה של כלל חברי מערכת הביטחון, צילום: צילום מסך: מתוך כאן 11

אבל לא צריך פסיקת בג"ץ ודוחות מסווגים. המהלך היה פומבי יותר מאשר סודי: כל מי שראה טלוויזיה וקרא עיתונים באותם ימים, יכול היה להתרשם מהקונצנזוס הזה. הדלפות מישיבות הקבינט הביאו ציטוטים של ראשי המערכת הביטחון, לרבות ראש המל"ל איל חולתא, שהוגדר על ידי רה"מ לפיד כ"אדריכל האמיתי של ההסכם". לפי הדיווחים, ראש המוסד והרמטכ"ל הבהירו שההסכם בכלל לא טוב לחיזבאללה, ומי שטוען אחרת - פשוט לא מבין את לבנון.

בשיא האירוע, כשהביקורת הציבורית גאתה והממשלה הייתה מוכרחה לדגמן קשיחות מול חיזבאללה כדי להוכיח שהיא לא נואשת ל"הסכם היסטורי", הנחה שר הביטחון את צה"ל להיערך לתרחיש של הסלמה בגבול הצפון. זה היה בשיא חגי תשרי, ואת הדי האזהרות האלה הרגישו כמה בעלי צימרים בכיס. מה לעשות, כשחוטבים הסכמים עפים שבבים. 

תולדות ההסכמה

זה רק קונצנזוס אחד, שלומיאלי, שקוף, חסר תועלת - ובוודאי פחות קטסטרופלי מהקונצנזוסים שהסבירו לנו שההתנתקות טובה לביטחון ישראל. או שהנסיגה מרצועת הביטחון. או הסכמי אוסלו. קונצנזוס קטסטרופלי פחות - אבל טרי מספיק בזיכרון, כדי להיזכר מה ערכו של קונצנזוס מוחלט - וכמה חשוב לערער עליו בזמן אמת.

במעמד החתימה על הסכם הגז, אוקטובר 22', צילום: עמוס בן גרשום/לע"מ

אז, בשעתו, התגוללו חברי הקואליציה ביהירותם המוכרת על רה"מ נתניהו ועל חברי כנסת כמו גלית דיסטל אטבריאן או עמיחי שיקלי, שהעזו לערער על אחדות הדעות המופגנת של ראשי מערכת הביטחון - ואף לתהות על פשר התגייסותם הכל כך נלהבת להכשיר את דעת הקהל ערב הבחירות. בדיוק כפי שמתגוללים כיום על כל בדל ביקורת על הרמטכ"ל ("מתקפה!"), ועל כל מי שמעז להציג תפיסת ביטחון חלופית, עמדה מדינית מנוגדת, גישה רעיונית הפוכה - לזו שזוכה לקונצנזוס הקדוש של ראשי מערכת הביטחון.

האם לא למדנו לקח חשוב מאסון 7 באוקטובר? האם לא למדנו שמאחורי "קונצנזוס מוחלט" במערכת הביטחון עומדים, ולא בפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו, חשיבה קבוצתית, מחסור בביקורת עצמית, ביטחון עצמי מופרז, יוהרה - וכן, לפעמים, גם קצת פוליטיקה? ובעצם, לא כל כך קצת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר