סיפור על קונספציה וחושך

חאן יונס, ינואר השנה. פלוגת לוחמים מטהרת את אחד הבתים היותר גדולים בגזרה. חושך כמעט־מצרים, חיילים בני 19 חמושים בכלי נשק כבדים, לראשם אמצעי לראיית לילה. כבר שבועיים שהם ברצועה. קור מקפיא, פעם ביום מבשלים את מנות הקרב על גזיות. כשיש אפשרות לישון, מוציאים מזרנים וממקמים אותם במבנים ההרוסים שבהם מתבצעת הלחימה.

כשנכנסו לבית, המומים מהעושר ומהגודל, נדהמו לגלות שאין בו שירותים. אחד הלוחמים שהתאפק כבר הרבה זמן תפס פיקוד ואמר: בואו נרכז בפינה אחת את שקיות הניילון שנשארו לנו. אם בזמן הארוך שאנחנו צריכים להיות פה לא נשמור על סדר, ניקיון והיגיינה אישית, יהיה לנו יותר קשה.

כשנכנסו לכאן הם הופתעו למצוא מחברות חדשות ונקיות, מצופות בד בצבעי אדום־ירוק־לבן, מרופד ומנצנץ. ספק כריסמס ספק דגל אש"ף. גודל A4, עם לולאה צידית שמאכלסת עט תואם. על העט סמל של אונר"א - נתרם באהבה. ערימה כזאת של מחברות צברה אבק על הוויטרינה בקומה הראשונה, עוד כמה נערמו בקומה השנייה, ומחברות אחדות נשכחו גם בקומה השלישית. כולן יפות, מזמינות את מי שזקוק לפרוק את קורותיו לכתוב בהן מה שעובר עליו.

כולן נתרמו לפליטי עזה הרבה לפני שהחלה המלחמה, כדי שלפליטים העזתים - שלא הלכו לשום מקום אבל הגיעו ממסורת עתיקה של יחסי ציבור נודדים - יהיה איפה לכתוב את הרשומון הקורבני שלהם. רק לא לשמור בבטן. אח, אם היה לאונר"א מושג שסיירים מובחרים יאמצו את הדפים העזובים האלה אל ליבם.

יכתבו את מה שאסור לספר לאמא, אבל כל כך צריך לפרוק מאז הוקפצו לכפר עזה בשמחת תורה. אם פעילי השלום שפנטזו על יומני הפליטים היו מדמיינים שבמחברות האלה יכתבו חיילים יהודים רשימות תמימות ברגע של ריכוז: שחזור הקרב בשבוע השני; על מה להתאמן אם יש לי רגע; מי נהרג מהחברים שלי בגן; מי מהשכונה שמעתי שלא חזר; ומי אני לא יודע ומעדיף לא לברר.

בוויטרינה מצאו הלוחמים מזכרות שנשדדו בטבח עוטף עזה: חנוכייה, ספר טלפונים של חבל שלום משנות ה־90, שחמט קטן מזכוכית עם הקדשה בעברית ליום הולדת 50. מצבורי הנשק חיכו להם כנראה במקום אחר.

כל יום קורים ניסים

הלוחמים הגיעו לקומה האחרונה של הבית, בחוץ שריקות כדורים. סריקה בחדר שינה מרווח עמדה להסתיים. אחד הלוחמים נתקל בנעל צבאית גדולה מתחת למיטה. הוא בעט בה והיא לא נבעטה. בעט בה שוב - והנעל הכבדה עדיין לא נבעטה. הלוחם הבין: הנעל מחוברת לגופה. "יש גופה מתחת למיטה!" צעק הלוחם, וחבריו נדרכו מייד. אולי הגופה ממולכדת? הכינו אותם למקרים כאלה בדיוק.

בקצה החדר לוחם אחר עומד חמוש. מי שמכיר יודע מה זה צוות - לא חברים, אחים. הלוחם בקצה שומע את אחיו רוחשים שיש גופה. הוא מפעיל את אמצעי ראיית הלילה שלראשו, מותח את הצוואר אחורה כדי למצוא טווח שיאפשר לו לראות מה קורה מתחת למיטה. "למה הם מניחים מייד שזאת גופה", הוא חושב לעצמו, "אולי מתחת למיטה יש מישהו חי?". הוא מכוון מבט ופנס וקולט תמונה ראשונית: זקן כתום, מדים, קלצ'ניקוב. גוף גדול שוכב על מצע רימונים. נראה שלגוף הגדול הזה מחוברות הנעליים שסירבו לפני דקה להיבעט, ונראה שהתמונה הזאת נושמת לחלוטין, דרוכה, ערוכה לקרב.

הלוחם אומר משפט בערבית שגורם לגופה לזוז ולטעון את הנשק. עד עכשיו השיח בחדר התנהל בעברית, פחות דיבר אליו כנראה. הלוחם שמחוץ לקופסה מכוון את הנשק אל המחבל. המחבל נפצע ומנסה לקום, נחוש לחסל את עשרת הלוחמים העברים, שסיימו לטהר מבנה ענק הרוס למחצה וגילו גופה שהיא בעצם מחבל חדור מוטיבציה. הלוחם מחסל מטווח אפס את המחבל. מציל את הצוות שלו. אף רימון לא התפוצץ. נס בעיירה.

הלוחם שחשב מחוץ לקופסה לא לקח ריטלין ולא שינן את המתווה אשר לפיו החליט הפיקוד העליון שהמחבלים עומדים לפעול. באופן סמלי, הוא היחיד שחשב לנסות משפט בערבית כדי לראות אם המחבל יגיב, והיחיד שידע לומר משפט כזה. הוא חשב מחוץ לקופסה שנעל של מחבל לא בהכרח מחוברת לגופה, היא יכולה להיות מחוברת למחבל חי וחמוש שיזנק על צוות צעיר ומסור, ובחשכת הליל יהפוך עשר משפחות למוכות יגון. ומי יודע מה עוד.

גם לנו?

הסיפור הזה אמיתי, שיניתי כמה פרטים כדי שלא יחרימו לי את המקלדת. אבל הנמשל - אמיתי יותר.

אנחנו, הישראלים, מתקשים לחשוב מחוץ לקופסה. חזרנו לאוטומט שהוביל אותנו עד 7 באוקטובר, אותה שפה פוליטית ופרדיגמות. די.

יש לנו מנהיגות ששואת עוטף עזה לא ניערה אותה להילחם בטרור הפלשתיני, אלא גרמה לה להאמין שלמדינת ישראל כנראה באמת אין יכולת קיום (למעט נס - ט.ל.ח). אבל לא רק המנהיגים שבויים בקונספציה, גם האזרחים. אנחנו דורשים עסקה, אף שחמאס צוחק עלינו. מצנזרים את סרטון החטופות, כשבשטח הזוועות מזמן חמורות פי אלף. שר ביטחון שנותן לגיטימציה למדינת טרור, שבה עוברי אורח לא היססו לנהור אל פרצות בגדר, לחטוף, לגנוב, לאנוס ולרצוח בקיבוצי העוטף - לא נותן לחוטפים סיבה להחזיר את השבויים; הוא שולח אותם לתכנן את החטיפה הבאה, שתהיה המונית, אכזרית ובמיקום מרכזי יותר.

אם נשיל מעצמנו זהויות פוליטיות, נוכל לדרוש מהקבינט לדבר עם האויב בשפה היחידה שהוא מבין, שפה שלא כוללת רחמים או סבלנות. אולי אז, כשנתניהו יביט במראה, הוא יפסיק לראות בה את "מר ביטחון" ש"השמאל" תוקף, ויתחיל לראות בה את האחראי להפקרות המתמשכת.