הכל השתנה מאז 7 באוקטובר. נכון לכתיבת שורות אלה, חייהן של 1,486 משפחות הרוגים ונרצחים נהרסו ואינם ניתנים לתיקון. חייהם של מאות קטועי גפיים, פצועים קשה ואנוש בגוף ובנפש לא יחזרו לעולם להיות כשהיו. גורלם של חטופים רבים לא נודע.
הכל השתנה מאז 7 באוקטובר. הורים כבר לא יישנו לילות רצופים, ילדים יגדלו עם שריטה, חיילים יוצפו בפוסט־טראומה. תחושת סכנה תרחף תמיד. הביטחון הטוטאלי בצה"ל יעמוד בסימן שאלה. בראש תנקר השאלה אם "לעולם לא עוד" היא רק סיסמה ריקה.
הכל השתנה מאז 7 באוקטובר. טרקטורון מעופף תמיד ייראה חשוד. טנדר טויוטה יעשה לנו קווץ'. שיחות הסלון, התמונות מהטלגרם, לא ירפו.
הכל השתנה - חוץ מהפוליטיקה. המריבות, המחאות, השלטים, המפה הפוליטית, ביביסטים מול רל"ביסטים. כל תפוחי האדמה הלוהטים עדיין איתנו. תחושה של דז'ה־וו בלתי נגמר. אף אחד לא השתנה. בימין: כל אלה שהצביעו למחנה הימין בשנים האחרונות צריכים לשאול את עצמם מה הם היו אומרים אם ראש הממשלה ב־7 באוקטובר היה אהוד אולמרט. מה היו אומרים אם אחד מהכישלונות ומהמחדלים הגדולים בהיסטוריה של העם היהודי היה מתרחש בתקופתו. עם חטופים שעוברים גיהינום בעזה, עשרות אלפי עקורים מביתם וחבל ארץ אחד משותק.
התשובות, כנראה, היו "להעיף את אולמרט לכל הרוחות". דרישה לשאת באחריות ולהניח את המפתחות. אך למרות הכל - נתניהו זוכה בסקרים לנתון ממוצע של 20 מנדטים.
התפכחות בעירבון מוגבל
בגזרת השמאל, אנשים היו אמורים להתעורר. הרי יצאנו מהשטח והם הכינו מנהרות, נתנו להם אישורי עבודה והם רצחו אותנו, נתנו כסף והם אנסו אותנו, חשבנו ש"יהיה להם טוב ולנו יהיה טוב" והם טבחו בנו.
חלק מהשמאל התפכח, אבל חלק אחר עדיין לא. בשיח הציבורי עדיין מסתובבים אנשים שמדברים במושגים של "מדינה פלשתינית", "הידברות" ו"שלום".
אצל החרדים, 7 באוקטובר היה יכול להיות נקודת מפנה. זעקת הצבא על הצורך בכוח אדם, רגעים של הבנה וכאב משותף, היו יכולים להתפוצץ לרגע נדיר של התגייסות שירפא פצע של 70 שנה. במקום זאת, התקיימו שעות של התייעצות כיצד לנסח חוק בלוף גיוס נוסף, להתחמק - ולהמשיך את חרפת אי־השוויון.
בינתיים, גם אצל הח"כים הערבים עניינים כרגיל. כתבת "אל־ג'זירה" הסיתה לטרור? הערוץ עצמו מהדהד שקרים ועלילות דם על חיילים שרוצחים ואונסים? ביום שני האחרון עלו הח"כים הערבים בזה אחר זה על בימת הכנסת כדי לתקוף את החוק שמבקש לסגור את שידורי הרשת הקטארית בישראל.
כשהם עומדים על בימת הפרלמנט הישראלי ומאחוריהם דגל ישראל, אחרי 7 באוקטובר הח"כים הערבים היו יכולים לצאת למסע הסברה על הפשעים נגד האנושות שעולל חמאס, או אפילו לקרוא לציבור שלהם לגלות מעורבות ולתרום למאמץ. אבל הם העדיפו אותם הטקסטים של שנאה ותמיכה באויב.
הצד האופטימי הוא שהפערים מתחדדים בעיקר באולפנים וברשתות החברתיות. מחוצה להם המצב טוב יותר. הצד הפסימי הוא שאם 7 באוקטובר לא שינה כלום - ספק אם משהו כבר ישתנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו