צמצום עילת הסבירות הכרחי, אך לא כך: איך נעשה את זה נכון?

הצעת החוק הנוכחית לצמצום עילת הסבירות אמורה, על פניו, להעמיד אותי בדילמה. מצד אחד אני נמנה עם המבקרים המובהקים של השימוש הנרחב בעילת הסבירות בפסיקת בית המשפט העליון וצמצומה בהתאם לביקורתי הוא מבורך, ומצד שני אני מתנגד בתוקף ל"מהפכה המשפטית" שאותה מנסה הממשלה הנוכחית לקדם.

צמצום עילת הסבירות מהווה צעד ראשון בקידום המהפכה הזו, ובמיוחד בפוליטיזציה של מינוי שופטים, שמאז ומתמיד התנגדתי לה בחריפות, שכן היא תביא להערכתי להרס מערכת המשפט, על כן כאזרח המדינה עלי להתבטא נגדה.

אלא שהנוסח של הצעת החוק ל"צמצום" עילת הסבירות, שאושר בוועדת החוקה לקריאה ראשונה, פוטר אותי מהדילמה הזו. ההסדר הכלול בהצעה הוא גורף וקיצוני, ומשמעותו חיסול מוחלט של עילת הסבירות, באופן שלהערכתי עלול לפגוע קשות בזכויות האזרחים, ובמיוחד ביכולתו של האזרח הקטן להגן על עצמו בפני שרירות השלטון. לעילת הסבירות ככלי לביקורת על החלטות יש כמה פנים. אחד הוא ביקורת על החלטות מדיניות כלליות של הממשלה ואחר הוא ביקורת על החלטות של שרים ופקידי מינהל.

עמדתי היא כי הבעיה המרכזית בעילת הסבירות הקיימת היא שבית המשפט מחיל אותה לגבי החלטות מדיניות כלליות של הממשלה, כמו החלטה על השיטה למיגון בתי הספר בשדרות, החלטה על הקמת קו מטרו חדש בגוש דן, או החלטה על יציאה למבצע צבאי בג'נין.

הרציונל הדמוקרטי

לגבי החלטות כאלו אין מקום, לטעמי, לביקורת הסבירות. זאת משום שאין סיבה להעדיף את ניתוח הסבירות של בית המשפט על פני ניתוח הסבירות של הממשלה. מדובר בהחלטות עקרוניות ועליהן ליהנות מלגיטימציה דמוקרטית, שנתונה לממשלה ולא לבית המשפט, מה גם שהן מצריכות ידע מקצועי וטכנולוגי, שמצוי במערכת הממשלתית ולא בבית המשפט.

לפיכך, עמדתי היא שהחלטות המתקבלות על ידי הממשלה במליאתה - לאחר שעברו את התהליך המורכב של אישור על ידי הדרגים המקצועיים - צריכות להיות פטורות מביקורת הסבירות.

אלא, שהצעת החוק הנוכחית איננה מבקשת לפטור מביקורת הסבירות רק החלטות ממשלה אלא היא מעניקה חסינות מביקורת לכל החלטה המתקבלת על ידי שר.

לפי החקיקה הקיימת בישראל כמעט כל החלטה מוגדרת, או ניתנת להגדרה, כ"החלטת שר", לרבות, למשל, החלטה על הענקת אשרת כניסה לישראל או החלטה על מתן רישיון יבוא לציוד תקשורת.

הרציונל הדמוקרטי לצמצום הביקורת השיפוטית אינו חל על החלטות כאלה שנוגעות לעניינו של אדם בודד, וגם מנגנוני הביקורת הדמוקרטיים החזקים הקיימים לגבי החלטות מדיניות ממשלתיות (הכנסת, התקשורת, עמותות ציבוריות) אינם פועלים כמעט לגבי החלטות כאלה.

למעשה, במצבים הללו בית המשפט הוא מפלטו היחיד של האזרח. מי שייפגע על ידי ההצעה הנוכחית הם לא הפוליטיקאים או התנועה לאיכות השלטון אלא האזרח, שלא קיבל רישיון נשק או הקוסמטיקאית שרישיון העסק שלה נשלל על ידי משרד הבריאות.

בכל המקרים הללו הצעת החוק תשלול מבית המשפט את הכלי החזק ביותר שעומד לרשותו כדי לבחון את ההחלטה השלטונית, והיא תמנע מהאזרחים את ההגנה המעשית היחידה העומדת לרשותם כנגד שרירותיות מצד פקידי המינהל.

צריכים להתנגד

לכן, גם מי שמבקרים, כמוני, את הלכת הסבירות צריכים להתנגד להצעת החוק הנוכחית, ששופכת את התינוק יחד עם מי האמבט. התינוק הזה איננו בית המשפט או "הביקורת השיפוטית" אלא הזכויות של כל אחד ואחת מאזרחי המדינה.

יואב דותן הוא ראש הקתדרה למשפט ציבורי בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית.