מסיבת העיתונאים של ראשי האופוזיציה לפיד וגנץ ביום רביעי, יום בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, היתה אמורה להיות מסיבת ניצחון. לא בכל יום אופוזיציה שמונה 56 חברים מצליחה להנחיל מפלה לכאורה לקואליציה של 64 מנדטים יצוקים.
היום הזה הסתיים בבחירתה של חברת האופוזיציה, ח"כ קארין אלהרר, לגוף הבוחר את השופטים. וכאילו לא די בכך, בשורותיהן של מפלגת השלטון ושותפותיה הטבעיות התגלעו מחלוקות. ח"כ גוטליב סירבה להתיישר, שרים תדרכו נגד שרים אחרים, וחברי כנסת נורבגים טריים, לצד שועלים ותיקים, קיבלו מסרים מלאי אכזבה מבוחריהם - אלה שחשו שוב את טעמו המר של הפסד, שהצטרף לטעם החמצמץ על ויתורים אחרים.
הדובדבן שבקצפת עבור האופוזיציה היה המבוכה וההפסד של רה"מ נתניהו, כשניסה לתמרן בין גוטליב לחברי סיעה מרירים שמאחורי הפרגוד העבירו מסר חד־משמעי: "אנחנו מורדים".
אך למרות השפע שנחת עליהם, לפיד וגנץ התייצבו חצויים. לפיד הביע שמחה מתונה והמשיך בקו ההסתה השגרתי שלו. הוא לא היה גורם בעל עניין באירועי היום עוד בתחילתו. האסטרטגיה הפוליטית שעליה נשען לא תשתנה בשל ניצחון כזה או אחר, אלא מבוססת על קו של התנגדות וליבוי האש בכל מחיר, עם או בלי חברים בוועדה לבחירת שופטים. לעומתו, גנץ היה נראה כמי שחרב עליו עולמו. הוא שם את מיטב מניותיו על הפסד. ניצחון הוא עניין יחסי, והעובדה שלא מונו שני חברי קואליציה לוועדה, כפי שפילל שיקרה, היתה עבורו ניצחון שכולו הפסד.
אכזבה ממלכתית
התזה הפוליטית של גנץ בשעות הבוקר של יום רביעי היתה פשוטה. הקואליציה תצלח את ההצבעה ותמנה מטעמה לוועדה שני חברים. כך, עוד לפני שעות בין הערביים, הוא יוכל לעמוד מול הציבור ולהסביר שהמצב אינו מאפשר את המשך השיחות בבית הנשיא.
"ניסיתי", תכנן גנץ לומר לישראלים, כשהוא נשבע בשם כוונותיו לשמור על אחדות המדינה וביטחונה, "אך התעקשות של הקואליציה על אי־מינוי חבר אופוזיציה לוועדה מאלצת אותי לפעול". "הדיקטטורה בדרך" ו"התהום פעורה" היו בוודאי בתפריט ההודעה הדרמטית כי "אין מנוס מנטישת המשא ומתן להעברה מוסכמת של רפורמה משפטית".
כאמור, הכל השתבש. את הכסף סופרים במדרגות, וגנץ נשאר במסדרון כמפסיד הגדול. הצידוק לפרוש מהשיחות ו"להרעיד את המדינה", כפי שהבטיח, נלקח ממנו. וכעת, הוא נדרש גם לספק הסברים לאיזנקוט ולסער, כיצד איבד בהימור כושל את השטרות האבודים.
רא"ל (מיל') איזנקוט המתין ימים לא מעטים לרגע הזה. כמי שמבטא את קול המחאה בכנסת ובמחנה הממלכתי, הוא כבר ראה בעיני רוחו כיצד ההמונים נוהרים לקפלן. אך מי ייצא להפגין ברחובות על רקע של ניצחון? איך משלהבים מפגינים שהשיגו את מבוקשם? יו"ר תקווה חדשה גדעון סער, שמנהל את השיחות בבית הנשיא, ייאלץ להמשיך לטרפד את המאמצים מבפנים, עם הקפאת השיחות בפועל, אך לא עם פרישה רשמית ועם הצורך להסביר איך, אף על פי שניצחו, הם בעצם בצד המפסיד.
גנץ, איזנקוט וסער מבינים שחרף המפלה הפוליטית המקומית והסדקים, מצב הקואליציה יציב, ועוד ארוכה הדרך למטרה שהציבו לעצמם. לפעמים, כך מתברר, צריך גם לדעת מתי לא לנצח ולא רק לדעת איך להפסיד.
שחקן נוסף שספג הפסד בדרמה בכנסת הוא הנשיא. הרצוג לא מצליח לספק עד כה את הסחורה שהבטיח לצרכנים הישראלים. בחלון הראווה שלו אין פשרה, אין תיווך הוגן, אין הצלחה לאחד את הקרעים בעם, וגרוע מכך - הוא נמצא במשבר מול הצדדים במשא ומתן, שאיבדו בו אמון או שמלכתחילה לא היו מעוניינים בתהליך.
קורבן של הסתה
לא בכל יום זוכה אדם לראות את השפעת ההסתה והאלימות במלוא כיעורה. בסוף השבוע הקודם זכיתי בכבוד המפוקפק. ישבתי עם משפחתי במסעדה תל־אביבית ואל השולחן התקרב קורבן של ההסתה המדוברת, חדר למרחב הפרטי שלי ושל יקיריי, והחל לגדף ולנאץ.
מדוע אני כותב קורבן? כי האדם הספציפי הזה, שגם טרח לתעד את האירוע ולהפיץ אותו ברשתות חברתיות, אינו אלא פלקט מהונדס, ללא חשיבה עצמאית וחשיבות מיוחדת, ובוודאי ללא אנושיות ונימוסים בסיסיים. הוא תוצר של מערכת הסתה, שאינה פועלת בצללים ובמחשכים.
זהו פרי הבאושים הכעור שצמח והבשיל על הקרקע של גורמים מרכזיים ובעלי חשיבות אמיתית, שמעלימים עין במקרה הטוב, מקבלים בהבנה במקרה הנפוץ או מעודדים ומשלהבים במקרה הרע. אין להם באמת בעיה עם אנשים שרודפים אזרחים או הופכים את חייהם ואת חיי משפחותיהם לגיהינום עלי אדמות, רק בשל אחיזה בדעה אחרת.
כשאלמוני יבחר יום אחד לעבור מהטרדות לאלימות פיזית - לכל אותם גנרלים במילואים תהיה אחריות למעשים הללו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו