בבית הנשיא יש הזדמנות למתווה חדש

לעיתים הצהרות פוליטיות מגיעות מהמקומות הכי פחות צפויים והכי פחות משמעותיים על פני השטח. לעיתים נושא ההצהרה הזו כלל לא מודע לכך שהמילים שיצאו מפיו פוליטיות, ועד כמה. רגע כזה נרשם השבוע בתוכנית ריאליטי השידוכים של קשת 12 "חתונה ממבט ראשון".

הפקת התוכנית החליטה לחבר בין חתן פתח־תקוואי יוצא עדות מרוקו לבין בת לחברי קיבוץ מנרה שבצפון. בזמן ההיכרות הראשונית בחתונה הטלוויזיונית נצפה קיבוצניק טוב ממנרה בעדשת המצלמה, כשהוא מביע את דעתו המגחיכה על החתן וטוען: "נראה נחמד המרוקו הזה".

יש אנשים שבעיניהם כל חתן בעל פיגמנטים צפון־אפריקניים הוא מינימום קזבלן, ולכן יש להביע הקלה כשמתחוור שהוא בעצם "נחמד". כמעט קשה להאמין, אבל כ־70 שנה לאחר שנכתב, קזבלן עוד רלוונטי לחיינו. התקווה והנבואה, כאילו בעתיד יהיו מיותרים דיבורים עדתיים כי הפערים יטושטשו ומשפחות יתערבבו, הגשימה את עצמה אך רק באופן חלקי.

המחזה "קזבלן", אגב, מוצג בימים אלו בתיאטרון הבימה. באחת ההצגות האחרונות נכחתי בעצמי. קולות סקפטיים ביותר נשמעו באולם כשאותה תחזית, שקיבוצניק ממנרה כבר לא ישמיע אנחת רווחה כשיגלה שהחתן המרוקאי הוא דווקא נחמד, הובעה מעל הבמה.

לכאורה מדובר בעניין שולי, כמעט אזוטרי, אך כזה שמבטא זרם תת־קרקעי משמעותי יותר. מדובר למעשה בהצהרה פוליטית, שמכתיבה את התנהלותם של חלק ממובילי המחאה ומהמממנים שלה. "יש שם קזבלנים בחוץ ויש להיזהר מהם" הוא הקו המנחה של דמויות כמו נחמיה דגן, תא"ל (מיל'), טייס וקצין חינוך ראשי לשעבר, שכתב השבוע מניפסט שטנה, שאפילו בקנה המידה של השסע הנוכחי היה חריג.

מעבר לנאצות, להזדהות עם מחברי הפרוטוקולים של זקני ציון ולתקוות הכמוסות שמי שנראה וחושב אחרת ממנו יירדף כצועני, דגן הביע את רצונו החוזר ונשנה במלחמה קצרה ואלימה שבה ינוצח האחר, או במילים אחרות - יוחזר הקזבלן למקומו.

זו הרוח התת־קרקעית שכינסה יחדיו את חבריו של דגן, אדוני הארץ, לצאת ולמחות, לסרב ולאיים, לפורר ולפלג. כך, למשל, אהוד אולמרט מצהיר שצריך "לעבור לשלב הבא - שלב המלחמה. ומלחמה לא מנהלים בנאומים; מלחמה מנהלים בקרב פנים אל פנים, ראש בראש, יד ביד, וזה מה שיהיה כאן"; כך הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ יכול לומר שאם החקיקה תעבור הוא "לא יתייצב למלחמה"; וכך בקריאות של אהוד ברק ויאיר גולן למרי אזרחי ולסרבנות.

בשר מבשרם

האנטי־קזבלניזם הוא תנועה פוליטית המסווה את עצמה בדרכים שונות, אך אין מה שיסווה את השנאה ואת הפטרונות. מול כל אלו יצטרך לעמוד בשר מבשרם של אותם מתעבי הקזבלן, הנשיא יצחק הרצוג.

השיחות המתמשכות בבית הנשיא נמצאות בימים אלה בשלבי הכרעה. הרצוג עצמו לא הצליח בסיבוב הראשון להשתחרר מהערוגה הפוליטית שבה צמח, כשהכריז על "מתווה העם" המופרך והמעליב עבור יותר מחצי העם, שהמתווה הזה נכתב לכאורה גם עבורו. כעת הרצוג קיבל הזדמנות נוספת.

האם הנשיא יוכל להציג מתווה מאוזן, שיאפשר לכולם לחיות איתו ולסלוד ממנו בעת ובעונה אחת, או שימשיך בדרך החד־צדדית של אהרן ברק וחבריו רוזנאי וסוזי נבות? האם יש לו הכוח לצרף לשיחה ולפשרה לאומית אמיתית גם את המצביעים של ממשלת הימין? את זאת נגלה בשבועות הקרובים.

ישראל חוזרת לרבאט

קבלתו אמש של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה בבניין הפרלמנט המפואר של מרוקו בואכה שדרת מוחמד החמישי והיותו ליו"ר הכנסת הראשון מאז ומעולם שהוזמן לביקור רשמי בפרלמנט של מדינה ערבית, הם אירוע היסטורי. מדובר בסממן חשוב למהלכיה של ישראל בזירה המדינית בכלל, ומול מרוקו בפרט. מאז חידוש היחסים, שנותקו לנוכח אירועי האינתיפאדה השנייה ולאחר החתימה על כינון יחסים דיפלומטיים מלאים לפני כשנתיים וחצי, לא היה אירוע שעוצמתו טמונה בסמליותו כמו האירוע הזה, ועצם הווייתו מציתה את הדמיון.

מאז דצמבר 2020 - עת נחתמה ברבאט ההצהרה המשותפת של ישראל, מרוקו וארה"ב, שבמסגרתה הוחלט על כינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין המדינות - מערכת היחסים הזו נמשכה במגמת עלייה ובכל התחומים. משלחות שרים מקצועיות ביקרו במרוקו, לצד מפגשים חשובים של הרמטכ"ל והמפכ"ל; הקשרים האזרחיים בין המדינות צברו תאוצה; אל על וישראייר הובילו אלפי תיירים ואנשי עסקים מהארץ ואליה, בצוותא עם "אייר מרוקו"; בתחום התרבות הועלו על בימות התיאטרון במרוקו הצגות ישראליות, ובתוכן המחזמר האהוב עלי "בוסתן ספרדי" של הבימה, שזכה לכבוד רב בתיאטרון הלאומי של רבאט.

נוסף על כך, הקשר הביטחוני בין המדינות התהדק, משלחות צעירים ומשפיענים עורכות ביקורים הדדיים, וגם חל שיפור בשיתוף הפעולה האקדמי בין מוסדות המחקר הרלוונטיים והאוניברסיטאות השונות.

אבל בתוך כל נתיבי האינטרסים ההדדיים הללו בלט דבר אחד בהיעדרו - הסמל. הזמנתו של סמל שלטון ישראלי, אחד מבין שלוש רשויות השלטון שלנו, שתבטא באופן סופי את מעברה של מרוקו ממדיניות חשובה אך מעט מעומעמת למדיניות גלויה וברורה באשר למערכת היחסים הדיפלומטית. ביטוי גלוי וחשוב מאוד לטעמי, בעיקר בתקופה כל כך רגישה שבה איראן הולכת ומתקרבת למדינות מוסלמיות כמו מצרים וירדן, שלהן הסכמי שלום עם ישראל.

מי שמחפש ביטוי אחר לשינוי המתרקם יכול להתרשם מעשרות רבות של פרסומים וכותרות, שמקבל ביקור זה בכל ערוצי התקשורת בממלכה. רובם ככולם מציינים בגאווה את היותו של אוחנה בן למשפחה יוצאת מרוקו ואת העובדה שמדובר בהזמנה מיוחדת במינה מצידו של יו"ר הפרלמנט המרוקאי, ראשיד טלבי אל־עלמי.

דווקא ברגעים הללו אנחנו צריכים לזכור עובדה אחת ברורה - שאילולא רצונו ומנהיגותו של מלך מרוקו, מוחמד השישי, שום מהלך כזה לא היה מתרחש. הלוואי שעצם יציאתו לפועל בתקופה זו אכן תסמל את תחילתו של עידן חדש בין העמים ובין המדינות.