ביום שלישי האחרון נזדמן לי לפגוש ידיד ותיק, דמות בכירה בעולם הפרסום הישראלי. לאורך שנות ידידותנו לא עלה חשש מעולם כי אני והוא חולקים דעות משותפות. אנחנו לא מאותו כפר, לא אכלנו מאותו מסטינג, לא למדנו באותו תיכון, ולא פקדנו את אותו בית כנסת.
ועדיין, חרף הפערים האידיאולוגיים בינינו, ידענו תמיד למצוא את הגשר המשותף לצעוד עליו. הדבר אפילו לא לווה בעבודה קשה מדי. היה מדובר פשוט בקשר טבעי בין שני ישראלים, שלא נותנים לדעותיהם הפוליטיות להשפיע על היחסים החמים שהתנהלו ביניהם.
אך נראה שהגשר הטבעי הזה, ביני לבין ידידי הפרסומאי, התמוטט. ביום שלישי האחרון כבר לא שררו במפגש בינינו נימוס וכבוד הדדי, אלא אש זרה של שנאה. אחסוך מכם את הנאצות והקללות שבהן זיכה אותי ידידי משכבר ימים, שהפך בבת אחת לאדם שלא רק סולד מדעותיי, אלא גם מעצם קיומי. היה זה אחד המפגשים הקשים ביותר שחוויתי בימי חיי.
איני מעלה כאן את הסיפור האישי הזה כדי להצטייר כקורבן. מעולם לא הייתי קורבן ולעולם לא אהיה. גם אין סכנה שאחליף את דעותיי תחת הלחץ והקללות. אני מציין זאת מכיוון שיותר ויותר ישראלים נקלעים למפגשים כאלה ונענים בכתף קרה מצד אלה שהיו ידידיהם בעבר.
גם מי שאינו חווה חוויה אישית דומה, רואה את מראות הרעל היוצאים מארגונים, מאישים ומפוליטיקאים בכירים המלבים את השנאה. אולי בעתיד סוציולוגים והיסטוריונים ינסו לפענח את התופעה הזו ולנתח את עידן השנאה, שבו אנחנו חיים בימים אלה. אמנם עניינו של הטור הזה הוא פוליטי, אך גם השנאה הזאת היא תוצר של תהליך פוליטי קר ומחושב, שמעורבים בו אינטרסים של בעלי עניין.
מחוללי השסע
השבוע פורסמו דברים שאמר אחד ממחוללי השסע הפוליטי הנוכחי, גלעד שר. מדובר במקורב של גנרל קמפיין המחאה, אהוד ברק. שר גילה שגל ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית נהגה, נוצר וקיבל מימון עוד לפני הקמתה של ממשלת הימין. לצידו של שר, נמצאים גם אישים כמו אורני פטרושקה ויוסי קוצ'יק, שמנהלים קשרים עם ראש הממשלה לשעבר ברק.
אין הפתעה בכך שעוד טרם בא לעולם הביטוי "ההפיכה המשטרית" ויתר הסיסמאות המשתנות על בסיס שבועי, כבר הוחלט בחדרי חדרים ש"נשברו הכלים". המחאה הנוכחית היא המשך לאסטרטגיה פוליטית שהחלה עוד בימי שלטונו של ברק, ואשר נועדה לזרוע שנאה ככל האפשר כלפי הימין, להעביר אותו תהליך של דמוניזציה, להמאיס עליו את העם כדי להדיחו מהשלטון - ולהציב תחתיו גורמים "מתונים" יותר, "נאורים" יותר ו"תורמים" יותר.
למהלך יש גם מטרות מדיניות, ובראשן התקווה להפיח חיים בגווייה המכונה רעיון שתי המדינות, שרוב הציבור מתנגד לו. לרעיון הזה יש מטרה כפולה: להשיג הסכם מדיני שימשיך את קטסטרופת אוסלו ואת הניסיון הכושל של ברק וערפאת לדחוק את הקץ בוועידת קמפ דיוויד, ובה בעת להכות בציבור המתנחלים שנואי נפשם.
מטרה נוספת היא השגת השליטה מחדש במדינה. בעלי האחוזה מטעם עצמם מביטים בעיניים כלות כיצד "ההמון הנבער" מסרב לקבל את מרותם בקלפי, ומה שנותר הוא מדיניות "הפרד ומשול": שנאת החרדים, הימנים, הסרוגים, הפריפריה - כל זה הוא רק התירוץ, האקט הפרסומאי שאמור לשרת את המטרה הזו.
האסטרטגיה הזו נשאה פירות בעבר. פעם אחת בהכתרת ברק לראשות הממשלה על גלי שנאת חרדים, ופעם שנייה בהמלכת בנט באמצעות הטיעון כי מולו עומדת מכונת רעל, שהרוב הדומם חפץ במיגורה.
שנאה שתלויה בדבר
המהלך המסיים של האסטרטגיה הזו הוא להלבין את מי שקמפיינים דומים נוהלו נגדו בעבר הלא רחוק, ובלבד שיסור למרותם של בעלי האחוזה ויזמר את שיריהם. כי גם השנאה, כמו האהבה, תלויה בדבר. כך אישים כמו נפתלי בנט, איילת שקד, גדעון סער, רובי ריבלין, איווט ליברמן, בוגי יעלון ואחרים זוכים פתאום למחילה והופכים ממפלצות פשיסטיות ליונים צחורות, ממושאי שנאה יוקדת לגיבורים המצילים את החברה הישראלית מציפורני האפלה.
הפרזנטורים של הקמפיין מוכרים. מלבד המפקד אהוד ברק, אפשר למנות את הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ וראש לשכת עורכי הדין לשעבר אבי חימי, שניהלו את מסע האיבה מחוץ לכנסת וקראו לסרבנות ולמרי, תוך פלרטוט עם מושגים כמו מלחמת אחים.
מצטרפים אליהם גורמים בתוך המערכת הפוליטית כמו בני גנץ, שמבטיח "להרעיד את המדינה" אם תנאי הכניעה שלו לא יתקבלו, וכמובן יאיר לפיד, שעסוק מאז פרסומן של תוצאות הבחירות בשפיכת שמן למדורת הפילוג והקיטוב.
המערכה הנוכחית היא רק עוד שלב במערכה שנמשכת שנים ולובשת ופושטת צורה. פעם זו שנאת נתניהו, פעם החרדים אשמים, לעיתים המתנחלים הם היעד או אנשי הציונות הדתית וכוונותיהם הנסתרות להשליט הדתה על מדינת ישראל.
זהו קרב שלא לוקחים בו שבויים, שבו אין מקום לדעות שונות ולסובלנות כלפי ידידים. חברים יש רק באגד, ואל תקראו למי ששונה מאיתנו אחים. "הלנו אתה, אם לצרינו" הוא המסר השולט בכיפה, ואם הכיפה השחורה, השקופה או הסרוגה אינה נמצאת בשליטתנו, ניידה בה בליסטראות וחיצים של שנאה.
חוקי המשחק ברורים, גם הדמויות. מידידי הפרסומאי המורעל, דרך גלעד שר וחבורתו ועד חוד הפירמידה אהוד ברק. רק הם יקבעו את גבולות הגזרה, את המותר והאסור, מיהו עמית ומיהו טורף, מי ראוי להיות בתוך הגדר ומי יושלך מעבר לה.
זה קרב פוליטי על זהותה ועל נשמתה של מדינת ישראל. הנשק הפוליטי של מחנה ברק הוא שנאה, ואין לו עכבות או גבולות או חשש מסימון אויבים מבית. ואם לא יצליחו הפעם, סמכו עליהם שיתייצבו גם לסיבוב הבא, חמושים באותו ארסנל ובליבם חדוות השנאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו