סוף המדינה? השמועות היו מוקדמות

חודש וקצת לפני יום הולדתה ה־75, האדמה רועדת מתחת לרגליה של ישראל. זרמים טקטוניים שבעבעו במעבה הקרקע שעליה עומדת הפוליטיקה המוכרת לנו היום, כאלו שהודחקו והושמו בצד לנוכח צרות אחרות ואיומים חיצוניים, עומדים כעת על סף התפרצות געשית, שתשנה את הגיאולוגיה הפוליטית העברית.

זוהי דרכם של שברים. כשם שעל הקרקע הפיזית נגזר לרעוד אחת לתקופה כתוצאה מהישיבה על השבר הסורי־אפריקני, כך גם היחסים בין הקבוצות והמגזרים השונים, בין הרשויות ובין הכוחות הפועלים על החברה הישראלית, נידונו לרעידה תקופתית על קו השבר החברתי. כמעט מעשה של כוח עליון.

ראינו זאת בתקופת הפגנות הפנתרים השחורים, בהשלכות מחדל 73', במהפך 77', בעידן אוסלו ולאחר מכן בתהליך ההתנתקות. אך עוצמת הרוחות המנשבות כעת היא חסרת תקדים, ורוחות הפרצים נוגעות בעצבים החשופים ביותר ובכמיהות הכמוסות ביותר בנוגע לזהות המדינה - ומי ישלוט בה ואיך.

ישראל "חזקה יותר מכל חסרונותינו", כך שר אריק איינשטיין, והיא גם גדולה יותר מכל שנאותינו וכעסינו. גם על השבר הזה יתגברו מדינת היהודים ואזרחיה. הימים האלה יהפכו לפרק בעונה הבאה, עונת שנת ה־100, של סדרת התעודה "תקומה". אבל אפשר להירגע. זה לא יהיה הפרק האחרון - רחוק מכך.

המפץ שאחרי מחר

אבל אין להכחיש: התחושה היא שיסודות הבית נעים ושהתקרה רועדת. הרפורמה נדמית כסנונית המבשרת על שינוי גדול שיבוא אחריה; בין שתעבור כפי שמקווים מקדמיה, בין שתיסגר פשרה ובין שהיא תיבלם בלחץ מחאות ועתירות. אבל יום אחד יגיע "היום שאחרי", וביחד איתו מפץ פוליטי גדול שייצור יקום פוליטי חדש.

בתרבות הפוליטית הישראלית, הורגלנו שמַפָּצים פוליטיים דרמטיים הם מעשה ידי פוליטיקאי. מעבר לא צפוי, כריתת ברית מפתיעה או הקמת גוף פוליטי חדש. דוד בן־גוריון ניסה לעשות זאת כשעזב את מפא"י ונכשל, מנחם בגין חבר לישראל השנייה ויצר קואליציה שתקטע שלטון נצחי של אותה מפא"י, אריאל שרון הקים בן־לילה מפלגת שלטון, וגם כחול־לבן ומעשה ההתהפכות של בנט ראויים לאזכור.

אך המפץ הקרוב יהיה אחר. זה יהיה מפץ חברתי שמגיע משורש הוויכוח בחברה הישראלית ומהשלכות המשבר הנוכחי, בימין ובשמאל כאחד.

בשמאל המצב נראה מורכב יותר. מותו של ה"רק לא ביבי" לטובת ה"רק לא מצביעי ביבי" מותיר ואקום עצום בעמדת הנהגת הגוש. מי שצפוי להיפגע ברמה הקשה ביותר הוא יאיר לפיד.

לפיד אינו מנהיג דבר בימים אלה. הוא אפילו לא מובל. הוא פשוט שם, בחליפה ובעניבה, מהנהן ונכון לרצות את האגפים הקיצוניים ביותר במחאה. סיכוייו לחזור אל הגה השלטון נראים כרגע קלושים; הוא לא נהנה מאמון בתוך מחנהו, ואין לו שותפים פוטנציאליים להנהגה עתידית.

גורל דומה צפוי לישראל ביתנו. ליו"ר המפלגה ליברמן יש תמיד את האפשרות לעשות שימוש בקלף האנטי־חרדי. ייתכן שאף יציל בזכותו כמה מנדטים, ואולי אף יתמנה לשר הודות לגמישות המדהימה של עמוד השדרה הפוליטי שלו. אך שלטון הוא לא אופציה עבור ליברמן ומפלגתו.

למרות ההתבסמות העצמית מהיקפי המחאה, השמאל מצוי במשבר מנהיגות חסר תקדים, שמבטא גם משבר זהות חסר תקדים. אישים כמו אביב כוכבי וגדי איזנקוט עשויים להיקרא אל הדגל כדי לנסות להכיל ולחבר את מגוון הצבעים בגוש, ולהציל את מה שנשאר מבלי להיכנע להתקפי הזעם ולמשאלות ההרס של השוליים הקיצוניים המתרחבים. אבל זה עדיין סימן מדאיג לכך שמול תופעות מתפשטות כמו סרבנות, משיכת השקעות, רדיפת פוליטיקאים, הצקות יומיומיות וכמובן "שיתוק" המדינה - אף מנהיג שמאל לא קם ואומר: "עד כאן. זו לא דרכנו".

במציאות הזו, השמאל הישראלי יתקשה ליצור קואליציות שישיבו אותו לכס ההנהגה. ספק אם הוא מעוניין בכך. ברית עם המפלגות הערביות הקיצוניות כבר הוכחה כלא ריאלית במקרה הטוב, וכנושא לגיחוך במקרה הרע. במקביל, המונים מהצד השני יושבים ספונים בבתיהם ושומעים את הקולות, רואים את המראות ומבינים את נקודת המבט של אנשים חסרי אחריות המנסים לשים אוכף כדי לרכוב על גב המחאה, להגביר את הבעירה ולהציף את הציבוריות בחרדה.

ובינתיים בימין

במחנה הימין גם כן צפוי שינוי היסטורי. בתקופה האחרונה עלו וצפו המתחים בתוך הגוש. הברית עם החרדים יציבה, אך יש לזכור כי בתוך 32 המנדטים שהשיג הליכוד נמצא רוב ליברלי, מתון ומסורתי, שחש אי־נוחות נוכח הצעות חוק בעלות גוון של כפייה דתית. וזה מתחיל לצרום. הליכוד יהפוך לתנועה ליברלית יותר, ש"ס כבר צועדת לכיוון לאומי, וממילא מצביעיה שונים בתפיסתם ממצביעי יהדות התורה.

בשנים הקרובות צפויה גם כניסת כוחות חדשים לגוש הימין, אולי מפלגה חדשה, וייתכן שדרך מפלגת השלטון הנוכחית. אך זו תיאלץ לשנות את פניה ואת גישתה. השמות שרצים מאחורי הקלעים כוללים דמויות שכעת מופיעות על המסך: לא כאנשי תקשורת, אלא כפרשנים ומומחים שעד כה הודרו מהבימה הציבורית על ידי צנזורים מטעם עצמם, ושעם התחזקות תקשורת הימין זכו לבמה וצוברים אהדה.

אלו דמויות שלא ידעו את שי ניצן, לא מחויבות לאהרן ברק, נטולות יראה מכוח ההרתעה המוכר והידוע של צלאח א־דין. אנשים שראו, רשמו ולמדו את מה שהתחולל כאן בתקופה האחרונה.
זוהי תקופה של נפילת אסימונים, של סדר בדברים, של התאמת תפיסות עולם למציאות החדשה, שבה גורמים מסוימים מנסים לקבוע מי במדינת ישראל הוא המשיח ומי הוא החמור. למי קול אחד - ומי משוכנע שראוי שקולו ייספר פעמיים.

בימים הללו לא נקבעת הפרדת הרשויות בישראל, וגם לא גורל המערכת המשפטית. ישראל תיוותר דמוקרטיה חזקה ויציבה, אך הפוליטיקה והסדר החברתי שמרכיבים את המגדל עומדים לשנות את פניהם, פינוי־בינוי של דמויות, רעיונות ושאיפות פוליטיות. ישראל תגיע בריאה ושלמה לשנתה ה־80 - אבל עם פנים מחודשות.