הממשלה מציגה: קרקס האיוולת

אף אדם הגון ומבין לא יכול לטעון שמתן עדיפות לקואליציה בבחירת שני השופטים הראשונים בוועדה לבחירת שופטים הוא בבחינת קץ הדמוקרטיה. מי שטוען כך הוא או חלק מהמון מוסת, או אחד המסיתים עצמם. נוסחת המצוקה ששלפו רוטמן ושות' השבוע היא אמנם לא הדרך הנכונה לתיקון חוסר האיזון שקיים בהרכב בית המשפט העליון, אבל בהחלט היא לא מהלך אנטי־דמוקרטי. הרי ברבות ממדינות העולם, דרך מינוי השופטים מקנה לפוליטיקאים יותר כוח מאשר במתכונת המקודמת עכשיו.

אבל כדי להגיע לתוצאה של מינוי שני שופטים כלבבה, הקואליציה לא היתה צריכה לרסק את אמון הציבור הישראלי, לאיים על הכלכלה ולסכן את ביטחון המדינה. למי ששכחו, איילת שקד כשרת משפטים הצליחה למנות שלושה שופטים "שמרנים" ולשנות את פני העליון, תוך שמירת מערכת יחסים חמימה עם הנשיאה והיועץ המשפטי לממשלה. היא כוננה מיני־רפורמה משפטית, תוך שזכתה להערכה מכל עבר - חוץ מהכתף הקרה שקיבלה מכיוונם של רה"מ דאז בנימין נתניהו ועושי דברו.

שקד, להזכיר, שיחקה בכללי המשחק הנוכחיים והצליחה לכונן שינויים דרמטיים בהרבה מאלו של קואליציית ה"מלא על מלא". מעבר למינוי שופטים שמרנים, היא פרצה את מחסום הייצוג של היועמ"ש בעתירת חוק ההסדרה. היא קבעה לראשונה מה יהיו תשובות המדינה בבג"ץ, הגבילה את קדנציית היועמ"שים, אימצה מרכיבים מרכזיים מדו"ח אדמונד לוי והיתה באמצע מהלכים רבים נוספים. הכל נעשה בממלכתיות ובתחכום, מבלי למוטט את מנגנוני המדינה ומבלי להוציא מפגין אחד לרחוב.

לעומתה, הקואליציה המופלאה הנוכחית הכריזה על מהפכה דרמטית שתעבור בבליץ, והוציאה לרחובות מאות אלפי מפגינים זועמים. היא גרמה לסכנה לקרע בעם ולמיטוט המדינה. והנה, השבוע היא כבר קיפלה את הזנב, מותירה אותנו עם תיקון עקום ולא הכרחי של מבנה הוועדה לבחירת שופטים, בהתחשב בתוצאה ששואפים להשיג - מינוי שני שופטים שמרנים. חמור מכך, בשלב זה לא נותר דבר מכל יתר מרכיבי הרפורמה שכן נחוצים. החקיקה שנמשכת במלוא הקיטור נוגעת רק לכמוסות הרעל משוללות הקשר לרפורמה: חוק יסוד שחיתות דרעי, חוק חשבון הבנק של ביבי וחוק חסימת פרסום פליטות הפה של שרה ויאיר.

אם לא די בהישגים הנדירים האלו, השבוע הוכיח בצלאל סמוטריץ' שגם הוא לא מפספס כל מוקש בדרך להתפוצצות. דווקא לאחר שקיבל לידיו סמכויות חסרות תקדים, הוא מפטפט את עצמו לדעת במקום לפעול בשקט ובאפקטיביות. למשל, הוא יכול היה להשפיע יסודית על יחס ישראל לשלטון הירדני, זה שחתום איתנו על הסכם שלום אבל מתפקד כמעין אויב.

במקום זאת, סמוטריץ' חזר על הדפוס שלו בעניין חווארה, הפעם כשהוא נואם על אי־קיומו של עם פלשתיני על רקע מפה שמוחקת את ירדן. התגובות בעולם הערבי ובוושינגטון הן לא חזות הכל, בשביל לבטל את חוק ההתנתקות בצפון השומרון שווה לריב עם האמריקנים, אבל בשביל פטפוט בכנס זניח בפריז - ממש לא.

אבל זו רק תחילתה של רשימת הישגי התבונה והתחכום של קואליציית נתניהו, שמתעדכנת מדי יום. מעלילות ח"כ אמסלם ומפכ"ל המשטרה, דרך הצעות החוק של יהדות התורה לחיסול מערכת היחסים עם הטובים שבידידינו - האוונגליסטים האמריקנים, עבור למסעות השר קרעי מול "האויבים" מערוץ 14, גל"צ והתאגיד, שלא לדבר על פניני טלי גוטליב. מעניין אילו עוד פסגות תכבוש להקת ביבי והתעויוט.

חומש תחילה

החשיבות הגדולה ביותר בביטול החוק הגזעני שמנע מיהודים לשהות בצפון השומרון, היא בתקדים ובמגמה שלו. השבוע, בפעם הראשונה מאז החזרת סיני, התהפכה המגמה: מדינמיקה של התקפלות ופגיעה בביטחון לתיקון הטעויות ההיסטוריות ושיבה לחבלי ארץ ישראל. יש בכך חשיבות מוסרית, התיישבותית וביטחונית, אבל יותר מכל חשוב האיתות לפלשתינים, לעולם ולחברה הישראלית, שלפיו אין ממש בטענה שנעים רק בכיוון הוויתור על הארץ והקמת מדינת פלשתין. זהו הישג אדיר של הקואליציה.

יסוד העקירה של יישובי צפון השומרון ושל החקיקה האנטישמית להדרת היהודים נעוץ בתכתיב אמריקני. אריאל שרון החליט, ממניעיו האפלים, לעקור את יישובי גוש קטיף ולהותיר בידינו שוליים בצפון הרצועה ובדרומה. האמריקנים, שלא עודכנו מראש, דרשו כתנאי לברכתם מהלך מכונן, שימחיש שישראל מתקפלת בעזה וביו"ש בדרך לנסיגה לקווי 67'. מכאן נולדה הרשעות של עקירת ארבעת היישובים, וחומש בתוכם, ומכאן גם הניסיון האמריקני לפנות מקום למדינה פלשתינית בצפון השומרון תחילה.

לצד יתר המשמעויות, המהלך הזה יצר ואקום טריטוריאלי שאת פירותיו המורעלים אנחנו טועמים יום־יום. כפי שהוכח מראשית הציונות, המקום שבו שורר הביטחון הוא המקום שבו נמצאים יישובים וחיים יהודיים. כשהתקיימו חומש, שא־נור, גנים וכדים, צה"ל נאלץ להגן על תאי השטח שסביבם. מדובר בשטח אסטרטגי מאין כמוהו, כשחומש עצמה חולשת על כל גוש דן. אבל בכך גם נמנעה ההתבססות של הקוממיות הפלשתינית המזוינת בצפון השומרון. על הרקע הזה חיסל הצבא באינתיפאדה הראשונה את כיבוש חלק מצפון השומרון בידי חוליות הטרור "הפנתר השחור".

אבל כל זה השתנה מרגע שחבלי ארץ ישראל היפהפיים הללו הפכו לנקיים מיהודים - יודנריין. כך יצרנו, במו ידינו, מציאות של מדינת טרור. מציאות שטופחה במחדלי ממשלות נתניהו וגנץ כשר ביטחון, עד כדי הפסקת המעצרים במחנה הפליטים ג'נין ובצפון השומרון. עקירת היישובים היא שגרמה למציאות הנוכחית, שבמסגרתה פועלים כמעט באין מפריע כ־1,000 מחבלים מזוינים מג'נין ועד שכם. משם יצאה שורה של פיגועים - בין היתר לרחוב דיזנגוף, בלב תל אביב.

נא לא להתבלבל, הפרחים על ביטול החוק השבוע ממש לא מגיעים לבנימין נתניהו או לליכוד. ממשלת הליכוד של שרון ונתניהו היא שחוללה את מהלך הרשע של עקירת היישובים וחקיקת החוק האנטי־יהודי. נתניהו עצמו הצביע בעד החוק, ולימים סירב לבטל אותו בממשלותיו הקודמות, למרות תביעות מתוך הקואליציה. רק באופוזיציה הוא נזכר לדרוש את ביטול החוק, ועכשיו נלכד בהתחייבויות לשותפים הקואליציוניים.

הפרחים מגיעים לח"כים כמו אורית סטרוק ולשורה של פעילים, שביניהם יוסי דגן, בני קצובר ואחי - בעז העצני, שחתרו לחזור לחומש בעיקשות מאז 2007. פרחים מגיעים גם לאנשי השמאל הקיצוני גדעון סער, זאב אלקין ומתן כהנא, מי שנותרו נאמנים לארץ ישראל גם באופוזיציה, והצביעו השבוע בעד ביטול חוק ההתנתקות. שלא כמו האופוזיציה בראשות נתניהו, שהצביעה נגד שורה של חוקים לאומיים חשובים, ולו כדי להפיל את ממשלת בנט בכל מחיר.

אגב, בניגוד למגמה שמסמן ביטול חוק ההתנתקות, השבוע הוסיפה ממשלת נתניהו עוד נדבך לחידוש תהליך אוסלו ולחיזוק הטרור הפלשתיני, בהסכמות שנרקחו בוועידת שארם א־שייח', בהמשך לוועידת עקבה. שוב, הקול קול הליכוד - והידיים ידי רבין ופרס.