המתכון לחורבן בית שלישי

בראשית 1982 הייתי בקורס קצינים, בעוד צה"ל נערך לעקור את תושבי חבל ימית. חששתי אז שהקורס שלי ייקרא לקחת חלק בגירוש, שסברתי שהוא סותר את עקרונות היסוד של הציונות. ולכן, ביני לביני החלטתי שאבקש ממפקדיי לשמור על המאהל או כל דבר דומה, ולו כדי שלא איאלץ לסרב לגרש במו ידיי מתיישבים יהודים מבתיהם.

לא התכוונתי לסייע לעקור את ימית בכל מקרה ובכל מחיר אישי. בד בבד, לא העליתי על דעתי להפסיק לשרת או לסרב לפקודה כלשהי, כל עוד היא לא דורשת ממני אישית לבצע משימה שנוגדת את מצפוני. והכל למרות שהממשלה עשתה מעשה שסברתי כי הוא חותר תחת מהות הישיבה שלנו בארץ.

בשנות ביצוע הסכמי אוסלו, 1995-1993, שירתי במילואים בדרגת סגן־אלוף, כמפקד סיוע חטיבתי של חטיבת הצנחנים אשר שחררה את ירושלים וצלחה את התעלה. סברתי אז, ואני משוכנע היום, שמהלך אוסלו הוא מעשה טירוף ואיוולת, שהתקבל באופן אנטי־דמוקרטי, סותר את עקרונות היסוד של ישראל, עלה ויעלה בהרבה דם. למרות זאת, לא העליתי על דעתי לנצל את השירות שלי במילואים כדי לאיים על הממשלה באופן שמסכן את עצם קיום המדינה.

כמוני היו רבים, במיוחד בשנות עקירת ימית, ימי אוסלו וההתנתקות. דפוס המרי האזרחי הבלתי אלים ניכר בהפגנות, בחסימות כבישים ואפילו, פה ושם, בסירובי פקודה נקודתיים. אבל מעולם לא עלתה האפשרות לסרב בכלל לשרת את המדינה במטרה להרתיע את הממשלה.

לא לשחק בעצם הקיום שלנו

טייסי חיל האוויר ויתר המילואימניקים ששוקלים סרבנות הם, ללא ספק, מהאנשים הטובים ביותר שיש לנו. מי שמכנה אותם בביטויי גנאי מעליבים חוטא לאמת וגם מפספס את היכולת להסביר להם עד כמה הם טועים. כי בלי משים מסיתים אותם לפעול באופן שאינו מרי אזרחי בלתי אלים - סרבנות "מנומסת" שלגיטימי לנקוט בה גם בדמוקרטיה - אלא למרד, כזה שחותר תחת כיבוד כללי המשחק, "החוקים" כפי שכינה זאת סוקרטס. וחמור מכך, משמעות מימוש האיום היא לא תיקון העוול שעליו הם זועקים, אלא ריסוק המדינה והחברה.

המריין האזרחי מביע את המחאה שלו בצורה נקודתית, וחשוב לא פחות - הוא מצפה ומוכן להיענש. בדיוק כפי שסוקרטס נמנע מלהימלט ונשא בעונש שהוטל עליו - שתיית כוס התרעלה, מתוך כיבוד מסגרת החברה. בדיוק כפי שהנרי תורו ישב בכלא כיוון שסירב לשלם מסים, כפי שמרטין לותר קינג וחבריו נעצרו וישבו במעצר. במחאתם נגד אפליית השחורים הם לא הודיעו על ריסוק ארה"ב, אלא רק הפרו את חוקי ההפרדה הגזעית, מתוך נכונות ורצון לשאת במחיר.

הטייסים ומשרתי המילואים מייצרים כאן תקדים מסוכן. אם מצביעי הקואליציה יאמצו את הסרבנות הגורפת, כמחצית מהצבא לא יתייצב. זהו נשק פסול וקטלני, שד שאי אפשר לשלוט בו מהרגע שהוצא מהבקבוק

לכן, מילואימניקים ששוקלים לסרב לשרת באופן גורף, כמו יתר אנשי יחידות העילית, לא פועלים כמו המריינים האזרחיים אלא כמו ועד עובדי נמל אשדוד. מצד אחד זוהי סרבנות דה־לוקס, שאין לצידה עונש. אבל הכי חמור - הם לא מסכנים אותנו בפקק מול חופי ישראל אלא בהשמדת המדינה.

הם גם מייצרים תקדים מסוכן מאוד, כי נשק הסרבנות הגורפת, אם הוא יאומץ כפעולת תגמול בידי המילואימניקים מצביעי הקואליציה, יגרום לאי־התייצבות של כמחצית הצבא. זהו נשק פסול וקטלני שרק מי שמאמין שהוא יכניע את הצד השני מבלי שיזדקק לעשות בו שימוש מעז להעלות אותו על דעתו. אבל זהו שד שאי אפשר לשלוט בו מרגע שהוצא מהבקבוק. זהו המתכון לחורבן בית שלישי.

מרבית אלה שיוצאים לרחובות, כמו מרבית המאיימים בסירוב פקודה, הם ישראלים טובים ומודאגים. אבל הם ניזונים משלל הגזמות והסתה, כאשר בראש המחאה נמצאים כמה פרובוקטורים נעדרי קווים אדומים, כולל קצינים בכירים מאוד בדימוס.

חלקם איבדו כל רסן מתוך שנאה לנתניהו, חלקם לא מוכנים להסכין עם הרעיון שהמדינה לא תתנהל על פי דרכם. כך או כך, הם דוחפים ציבור מובחר לרסק את כללי המשחק, תוך איום על עצם קיום ההרפתקה הציונית. ולמי שדווקא משתוקק לסרב ולהיכנס לכלא - שיסתפק בחסימת נתיבי איילון או אי־תשלום מסים. נא לא לשחק בעצם הקיום שלנו.

שיטת ה"ראש בקיר"

מאז שפרצה הרפורמה לחיינו הרציתי מספר פעמים על הרפורמה המשפטית בפני פורומים שממש לא נמנים עם תומכיה. למרבית ההפתעה, בתום ההרצאות ניגשו אלי משתתפים והודו שפתאום עצם הצורך ברפורמה נראה להם מובן. הם גם קבלו על דוברי הקואליציה שלא מעבירים כך את המסר.

התגובות האלו מעידות יותר מכל על הכישלון של מקדמי הרפורמה. כשל הסברתי, אבל בייחוד ליקוי בהובלת מהלכים אסטרטגיים מורכבים. כי תיקון מערכת היחסים שבין הרשויות ברוח הרפורמה דחוף והכרחי, אבל הדרך שבה עושה זאת הקואליציה שגויה והרסנית. יריב לוין ושמחה רוטמן חוששים ממסמוס הרפורמה אם הם לא יערכו בליץ דרמטי. אבל דומה שהחשש הכי גדול שלהם הוא מבנימין נתניהו עצמו, מי שהתנגד כל השנים לתיקונים, ונזכר בהם רק מרוב מצוקה אישית.

לוין ורוטמן חוששים ממסמוס הרפורמה ללא בליץ דרמטי. אבל דומה שהחשש הכי גדול שלהם הוא מנתניהו, שהתנגד כל השנים לתיקונים. הבליץ נובע ממצוקה ומלווה באטימות שרק מתדלקת את עלילות חיסול הדמוקרטיה

בכל מקרה, הבליץ הנובע ממצוקה מלווה באטימות ובמה שמתפרש כהתנשאות, דבר שרק מוסיף לארסנל התחמושת של עלילות חיסול הדמוקרטיה. עכשיו כבר ברור שכך לא מקדמים רפורמת מעמקים שכזו. זהו מהלך שחייב להיערך בתבונה ובקריאת שדה המערכה, בעוד שהמובילים הנוכחיים פועלים בדיוק ההפך - עם הראש בקיר.

אבל אין ספק שהקהל שלי בהרצאות מזדהה עם עוד מרכיב קריטי בעמדותיי. מדובר בהכרח לחולל רפורמה הנקייה משחיתות ומאופציות להשחתה. והנה, החקיקה המקודמת עכשיו נעשית בדיוק בכיוון ההפוך: הניסיון להכשיר את אריה דרעי באמצעות חקיקת חוק יסוד מופרך ומגונה מכתים את הכל. כך גם החוקים הנלווים - מהלבנת התרומות לנתניהו ועד לחיסול אפשרות פרסום הקלטות נוסח עלילות שרה ויאיר נתניהו. בין אלו לבין הצורך ברפורמה אין כל קשר, אבל השחיתות והשרירות שטמונה בחוקים הללו מרעילה את התבשיל כולו.

ואין לשכוח גם את הנתיב החקיקתי להקניית מעמד־על לציבור החרדי. כזה שיש לו רק זכויות ללא חובות, בחסות החוק. כל זה כאשר המשרתים ומשלמי המסים נדרשים לשאת יותר ויותר בעול החזקת החרדים, ואלו מאיימים לטרוף את אורח החיים של כולנו.

המרכיבים הללו אינם קשורים לרפורמה האמיתית הדרושה כדי להחזיר את הדמוקרטיה למחוזותינו. אבל הימצאותם על סיפון מהלכי החקיקה קודחת חור ענק בתחתית ספינת הרפורמה ומטביעה אותה. מתנגדי הרפורמה התמימים ונקיי הכפיים, ורובם כאלו, מעלים בכל ויכוח את השחיתות ואת ההשתלטות החרדית. בצדק, כמובן.

זוהי הטרגדיה של הרפורמה. אחרי קרוב ל־30 שנה מוחמצת שעת הכושר לתקן סוף־סוף את העיוות שיצרו כאן אהרן ברק ושותפיו. וזו עוד סיבה לחובה להגיע לפשרה, כזו שתטהר את הרפורמה ותציל אותה מטעויות מקדמיה.√