גוש השינוי מאלף את השד העדתי

השד העדתי הוא שד משונה. הוא נוכח בשיח הציבורי והפוליטי בישראל כבר שנים רבות, אך מגיח מהתא שהוא כלוא בו בצורות מפתיעות. כשאנשי ימין מזרחיים־מסורתיים יעלו את הפערים העדתיים בישראל ואת השימוש הפוליטי שנעשה בו, יואשמו בשחרור השד הנורא ובכך שעשו בו קרדום לחפור בו.

"זו שנת 2022 ואין מקום לדיבורים מסוג זה", יטיחו בהם אנשי המחנה השוויוני והנאור, ויוסיפו כי הם עיוורי צבעים ועדות.

מנגד, כשאנשי השינוי לא רק יעלו לשיח את השסע העדתי אלא גם יפזרו הרמזים גזעניים ואנטי־מזרחיים בתעמולתם, יקבל העניין יחס של הפניית זרקור לתופעות פסולות בחברה הישראלית. השד העדתי הישראלי הוא אפוא בינארי: מימין זה שימוש ציני ברגשות קיפוח אנכרוניסטיים וליבוי שיסוי; משמאל זה מאבק לגיטימי נגד כוחות האופל וה"לא שפויים".  

מרוקאים טובים, מרוקאים רעים

את מופע הצביעות הזה מבינים היטב במפלגות גוש השינוי, והן החליטו לבסס עליו קמפיין שחלק ממסריו נגועים בניחוח גזעני כלפי מזרחים. רק במרוצת עשרת הימים האחרונים ראינו כמה וכמה מופעים שכאלו. מפלגת המחנה הממלכתי של גנץ תכול־העיניים שחררה סרטונים שכולם גבהות לב ופטרנליזם נגד המזרחים, עם כל הרפרטואר הידוע. שלמה קרעי עם השרשר, גלית דיסטל אטבריאן בתמונה לא מחמיאה, אמסלם ומירי רגב עם הידיים והצעקות. בסרטון אחר הוזהר הציבור מפני "סיוט נובמבר" שיתממש אם נתניהו יזכה בבחירות, ועל רקע אדום הוצבו איתמר בן גביר ולצידו אמיר אוחנה.

ביש עתיד התקנאו, ופרסמו כרזה המשווה בין שני מספרי 5: מירב כהן ביש עתיד מול דוד אמסלם בליכוד. חוץ ממיקומם ברשימה, לא שכחו לציין לגבי שניהם פרט ביוגרפי משמעותי: "בן/בת להורים ממרוקו". אבל אמסלם הוצג בתמונה בשחור־לבן וכאיזה פרא ברברי - בלי שום אזכור לתאריו ולהישגיו בחיים הציבוריים. כהן, לעומתו, הוצגה כמופת של עדינות ובתמונה צבעונית מחמיאה - ללא שום אזכור לדילוגיה האופורטוניסטיים בין מפלגות בתוך זמן קצר. ביש עתיד החליטו, אם כן, לסמן "מרוקאים טובים" מול "מרוקאים רעים". הרעים הם במצודת זאב. הטובים - אצלנו. ואולי כדי להשלים את התמונה, החליט השבוע ח"כ רם בן ברק, האיש שיצר את ההבחנה הבלתי נשכחת - "הם שחורים, אנחנו לבנים" - להגיד כי הוא מפחד מאוד מהשתלטות של כיסויי ראש על המרחב הציבורי בישראל. באתר הרשמי בשפה הרוסית של יש עתיד הזהירו מפני הפיכת הליכוד למפלגה של ספרדים - ולפחות מיהרו לתקן כ"שנתפסו". כנראה שלא היה אפשר להשאיר את הזירה דוברת הרוסית רק לשיח השנאה של ליברמן, שכולנו זוכרים את בדיחת "במריצה למזבלה" שלו ואת "שיטות גבלס" שהוא ייחס לנתניהו.

המשמעות היא שלא מדובר במקריות, ולא בפליטות פה, ולא בדמיון מזרחי מופרע, אלא במסע מתוכנן, קמפיין נגטיב רחב שפונה למה שמובילי המפלגות האלה כנראה מעריכים - יש לקוות שבטעות - שהוא סנטימנט אנטי־מזרחי ואנטי־דתי דומיננטי.

למרבה הטרגדיה, הרוח הזו תואמת להתנהגות הפוליטית של המפלגות הללו, שהיו שותפות להקמת ממשלה מעמדית, שלא רק הדירה מפלגות שמצביעיהן מזוהים עם האוכלוסיות המדוברות - אלא פעלה לנטרול כוחם ולשותפותם הפוליטית ככל האפשר, כמי שמקדמים בישראל את מכונת הרעל ואת כוחות האופל. זהו אירוע סוציולוגי שמתנהל לצד האירוע הפוליטי ומניע אותו, וכולל לא רק הדרה של חצי עם, אלא גם הפחדה מפניו וממזימותיו הדמוניות. יותר מאשר מעידה הרוח העכורה הזו על ראשי ומובילי המפלגות הללו, ויותר מאשר היא מעידה על שיטות התעמולה שלהן, היא משקפת את מה שהמפלגות האלה מייחסות לבוחרים הפוטנציאליים שלהן.

והיה מחננו טהור, יותר מדי

בשבת האחרונה פרסם אריאל שנבל ב"מקור ראשון" מאמר תחת הכותרת "להיות חסר בית", שבו קונן על חסרונה של מפלגה שבה יוכל לתמוך בלב שלם. שנבל מציין כי רשימת הליכוד מגוונת, אך הוא מבכה את העובדה שקולו עשוי, רחמנא ליצלן, להכניס לכנסת אישים מהעשירייה השלישית במפלגה. גם הציונות הדתית, לדידו של שנבל, היתה עשויה להיות אופציה סבירה, אלמלא צירוף נעם למפלגה, שגרם לו לשאול את עצמו: "האם אלה האנשים שאני רוצה שהם ישמעו, יראו, ושיהיו להם מודל לנבחרי ציבור?".

כפתרון אפשרי למצוקה מהרהר שנבל בהצבעה לאיילת שקד, שרק בשבועיים האחרונים זגזגה בין שבועה שלא תאפשר ממשלה צרה כי צו השעה הוא ממשלת אחדות, לבין הבטחה שהיא ורק היא תשלים את המנדטים הנכספים להקמת ממשלת ימין על מלא.

שנבל הוא כמובן רק דוגמה לסנטימנט מסוים שיש לכבד - אך גם מותר לבקר - של "והיה מחננו טהור". אנינות בלתי אפשרית בימין, שנוצרה בימין, שמתבטאת באפס סובלנות למועמדים מסוימים שמצדיקים פסילה של מפלגה שלמה - לצד סלחנות דווקא למי שהפרו הבטחות מפורשות ומסרו את הגה השלטון לשמאל.

בליכוד מודעים למרווח הגדול שנוצר בינם לבין בן גביר בדופן ימין של הגוש התומך בנתניהו, ומנסים לתפור חליפה שתתאים גם לאנינים הרגישים. עמיחי שיקלי, עידית סילמן, משה סעדה ועו"ד יוסי פוקס, השריונים שהציב נתניהו ברשימה, אמורים לפרוט על מיתרי המצביעים הללו שמחפשים ערכיות דתית־לאומית - אבל לא הציבו קו אדום לגבי תרבות הפסילות, שמשתקת את המערכת הפוליטית בכלל, ואת הימין בפרט. אבל שקד בונה על החך הרגיש יותר, מהסוג שלא מסוגל לזהות את עצמו כמצביע ליכוד. בקשת הסליחה שלה שוגרה לכאורה ללבבות הרכים שעשויים למחול לה.

אבל העניין הוא לא שנבל ולא שקד - אלא הסלקטיביות העודפת בימין. ללפיד, לגנץ ולאיזנקוט יש תוכניות, והם לא חוששים לבטא את תפיסותיהם לאחרונה. הימין זוכה לעדיפות בדעת הקהל, אבל ההנהגה בידיים של השמאל. המחנה הלאומי נקרע בשל סכסוכים פנימיים, ולתוך הסדקים נכנס השמאל ולוקח כל מה שרק ייתנו לו. ואנינות הטעם הפוליטית היא בדיוק הסדק שהם זקוקים לו