יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי חייכה השבוע בשביעות רצון כשפורסמו תוצאות הפריימריז במפלגת העבודה, ולמען האמת, יש לה על מה. להישאר על כס המנהיגה של המפלגה ששלטה פעם במדינה שתי קדנציות רצופות? זו תופעה שגם זקני המפלגה מתקשים לזכור. במונחי המפלגה שנוהגת לערוף את ראשיה - זה בגדר הישג. וזה לא היה סתם ניצחון, אלא כזה שנגמר במה שמכונה "פער של אסד", ויחד עם מכתב הנאמנות והשבועה בשמה של מיכאלי, שנחתם על ידי כלל חברי הסיעה ערב הבחירות - וגם הוא מזכיר במשהו את אסד - קשה להאשים את השרה מיכאלי על תחושת הסיפוק. מה ששלה - שלה.
ההשתלטות הכללית של מיכאלי על מפלגת העבודה כשליטה יחידה על מוסדותיה, חוקותיה וועידותיה, היא מן הידועות. אבל ניצחונה, צפוי ככל שיהיה, העלה מקרקעית הים הפוליטי גל שחיכה שבועיים כדי להתנפץ. מפלגת העבודה היא בסופו של דבר כסף קטן. עכשיו מתחיל המשחק של הגדולים והגדולות, וזו הזירה שאליה מכוונת מיכאלי. כן, עיניה של יו"ר העבודה נשואות כעת אל קהל המצביעים של כחול לבן־תקווה חדשה בבחירות הארציות.
מי שותה את מי
מאז הכרזתם הסגרירית־משהו של גדעון סער ובני גנץ על ריצה משותפת, נראה היה שבגוש השמאל השלימו את הבניין. גנץ סגר לעצמו את פינת מצביעי הימין האנטי־ביביסטי והתפנה לתכנן את מה שקיווה שיהיה עבורו משתה של קולות העבודה.
גנרל גנץ וסגנו סער אמנם כיסו את האגף הימני, אך כשלו באבטחת האגף השמאלי, שם המתינה מיכאלי לסיום עיסוקיה המפלגתיים. וזהו רגע המפנה: לאט־לאט משתררת ההבנה, שממש כפי שמצביעי ימין רואים בחבירה לגנץ מעבר אל השמאל - כך מצביעי שמאל לא ממש ששים לקבל אל חיקם את סער. מאוכזבי האיחוד בשמאל הם קהל היעד הבא של מיכאלי. ומה שעוד לא מסייע לגנץ היא העובדה שהמילים הריקות "ימין ממלכתי" עוד איכשהו עברו את משוכת הצהרת האמונים הישנונית של השניים, אבל הביטוי "המרכז הביטחוני" תופס קצת פחות, וזוכה ליחס שנע בין תמיהה ללעג. גם לקהל שצמא לקלישאות מרכז וממלכתיות יש רף. וכך, במקום לצעוד בחגור מלא אל מחוזות הבייס של מיכאלי ולדלות ממנו בהליכה קולות "על הרצפה", מוצא את עצמו גנץ עומד מול מנהיגת מפלגת העבודה שבמעמקי השמאל, ומוצא שגם היא מצוידת בקשית. העיר הזאת לא גדולה מספיק בשביל שניהם.
ולמיכאלי יהיה קייס לא רע: היא תטען כי גנץ כבר ישב בעבר עם נתניהו ולכן ברור שאין לתת בו אמון, משום שהוא לא יהסס לשבת איתו שוב תמורת רוטציה. היא תדגיש שוב ושוב עד כמה אגף תקווה חדשה יכול להתפאר בימניותו הניצית, בעוד צד שמאל נאלץ להסתפק שם בפירורי הצהרות ריקות ומחוות פרו־מתנחליות שאולי לא מצטלמות הרבה, אבל מוחשיות מאוד בשטח. ואגב, גם בתחום הכריזמה ותחושת השינוי הדברים נראים כרגע מבטיחים יותר בצד של מיכאלי, בוודאי בהשוואה לאפרוריות של שר המשפטים ושר הביטחון, ובעיקר בהשוואה לרשימותיהם הלא אטרקטיביות.
אם יש דבר שכדאי לשים עליו עיניים ולמקד בו את תשומת הלב בשבועות הקרובים, זה המתיחות המתעוררת בין גנץ לבין מיכאלי. מדובר בקרב לא רק על מנדטים, אלא על סטטוס פוליטי. וניצחון בקרב בין מפלגתם של סער־גנץ לבין מפלגת העבודה עשוי להיות משמעותי. זו כבר מזמן לא רק שאלה של מספר מנדטים גבוה או תפקידים משמעותיים יותר סביב שולחן הממשלה הדמיונית הבאה.
במערכת הפוליטית נלחש זה זמן כי מיכאלי שואפת לראשות ממשלה. השבוע נתן לכך פומבי השר עיסאווי פריג', שאמר בראיון לליברמן ולליבסקינד בכאן רשת ב': "מרב מיכאלי פנטזיונרית, היא מפנטזת שהיא תהיה ראש ממשלה".
אבל בעולם הפוליטי המעוות שיצר והותיר אחריו נפתלי בנט, כשסחט עם שישה מנדטים את ראשות הממשלה, אין טבעי מכך שכל אחד יפנטז, כלומר ישאף לממש את הנוסחה במתווה בנט. בני גנץ מתכנן להשיג מספר סביר של מנדטים כדי לסלול לעצמו את הדרך ללשכת ראש הממשלה. מדוע שמיכאלי לא תבקש לעשות תרגיל דומה כדי לקחת את התפקיד לעצמה? האם הפריבילגיה הזו שמורה רק למפלגות זעירות מימין?
מפלגת הלוויין החדשה של יש עתיד
קורבן המשנה של קרב הקשיות בשמאל הוא מרצ. עד לשבוע זה עסקו במפלגה בעיקר בפרישת בכיריה וברטינה על סרבנותה של מפלגת העבודה לאיחוד. ההתפוררות המואצת והישארותו של יאיר גולן כמועמד יחיד לראשות הרשימה הביאו את פרנסי המפלגה ללחוץ ולחזר אחר זהבה גלאון שתבוא להציל את המפלגה, עד שלבסוף נתרצתה ואמרה "רוצה אני", כלומר "חוזרת אני".
גולן ממשיך בקמפיין הפרובוקציות הכאילו קרבי וקשוח שלו, אך במרצ מתעלמים ממנו במבוכה כרגע. הוא מלכתחילה נתפס שם כנטע זר - ארגונית וגם פוליטית. עם הרקורד הצבאי ועלילות נוהל שכן, מרצ בראשותו יכולה לשכוח ממצביעים ערבים שהעבירו אותה פעם את אחוז החסימה, וגם ממצביעים המזוהים עם גרעין השמאל הקשה והאנטי־מיליטריסטי.
במסדרונות המפלגה כבר מתייחסים לגלאון כמנהיגה החוזרת, למרות העובדה שטרם נבחרה. בפעולתה הראשונה כמנהיגה הלא נבחרת בחרה גלאון לעלות לרגל דווקא אל יאיר לפיד, שם הצהירה וכמעט נשבעה שהוא המנהיג שלה, האיש שמוביל מבחינתה את גוש השמאל.
על פניו מדובר בטקטיקה מוזרה. מרצ מתחרה על אלקטורט שנע בין העבודה למשותפת, אבל אנשיה חוששים דווקא מזליגה לעבר יש עתיד. ברמה המערכתית לפיד פעל והצליח להפוך את מרצ למפלגת לוויין של יש עתיד. גלאון אינה היחידה שמביעה אמפתיה גוברת ללפיד ומפלגתו. השר פריג' חוזר על ידי לפיד ואף כתב לו מכתב. מדובר בשותפים טבעיים חדשים, כל קול למרצ הוא בעצם קול ליש עתיד, לפיד הוא המושיע הגדול, בתמורה לתמיכתו הוא רק דורש לשמר את המלוכה. מיכאלי כבר דאגה להודיע שהאחריות לגורלה של מרצ מוטלת על לפיד, ולא עליה. לא מן הנמנע שבקרוב האחריות הזו תקבל ביטוי ממשי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו