חזרתי לפריפריה ומצאתי שוב את טוב הלב

השבוע נסעתי לעשות כתבה על הרכבת לקריית מלאכי, שבאופן אבסורדי לא מגיעה לקריית מלאכי עצמה. הקו הזה הושק לפני שלושה שבועות ואני נשלחתי (אימוג'י כועס, אימוג'י מתנשא) לסקר את מה שקורה שם.

כנהריינית מבטן ולידה, בהתחלה מצא חן בעיניי הרעיון שנקדיש תשומת לב לפריפריה. הרי כל המדינה התעסקה בגשר הארור בתל אביב, ומקריית מלאכי מתעלמים. אלא שברגע האמת התמרמרתי על החיים: מה קריית מלאכי עכשיו?! אני עייפה וזה רחוק, ובזמן שכתבים אחרים נשלחים לטעום אוכל או לבקר באטרקציה חדשה - רק אותי מסנג'רים!

כשהגעתי לתחנת הרכבת ונחשפתי לעינוי שעוברים תושבי העיר שאין להם רכב, הפנסיונרים, העולים, חסרי האמצעים, לא האמנתי. בחיי שהדרך מהרכבת לציוויליזציה היא על גבול הבלתי אפשרית. ואם כבר התחלתי בכנות, אמשיך: התעצבנתי, אבל לא כאבתי, הייתי מרוכזת במשימה, בעדויות, בסיפור שאני צריכה לספר. לא עצרתי להרגיש.

בסוף הגעתי לבניין העירייה. זעופה ומוכנה אלי קרב נכנסתי בדלת, יורה לכל עבר, מחכה לצרחות או להתעלמות מקוממת בתגובה. אבל רק חיוכים חמים ואמפתיה קיבלתי. היו עסוקים בלנחם אותי במקום לתקוף חזרה. ברגע הזה הרגשתי שעם המעבר למרכז איבדתי את הרוח הזו, הטובה. ושאני מתגעגעת נורא.

טו מייק א לונג סטורי שורט - העירייה הייתה רוצה מציאות אחרת, אבל הכוח רק בידי משרד התחבורה.

משם הצלם הקפיץ אותי חזרה לרכבת הביתה. כשהתקרבנו, המאבטחת רצה לעברנו עם קשישה אתיופית לצידה ופתחה בחוצפה את דלת הרכב. לא עניין אותה שזה לא מנומס. היא הפצירה בצלם שיקפיץ את הקשישה לצומת קסטינה כי האוטובוס לעיר יצא רק עוד שעה. לא הייתה מוכנה לשמוע "לא". מלכה.

ואז זה בא, החזקתי דמעה, נמסתי מרוב אהבה למאבטחת הזו, כאב לי על הקשישה שאילולא אנחנו, אין לה איך להגיע הביתה ושאולי כל יום שלה נראה ככה. מה עשתה רע?

בעודי מעכלת את החוויה תפסו אותי לשיחה העובדים בכניסה. תהו מה מעללי. הם היו כל כך מבסוטים שבאנו לראות מה קורה, שלמישהו איכפת. אם לסיפורה של המדינה היה שם, בוודאי היה קוראים לו - "מה קריית מלאכי עכשיו?!".

במוצאי שבת תשודר הכתבה הזאת ב"חי בלילה". היא לא תסעיר את הממשלה כמו חסימה באיילון, אבל היא חשובה לנו פי מיליון. 

שבת שלום.