אחרי שנים, המאבק מגיע לסופו? "הבנתי שאני אולי כועס על המסורת שלי, או מתבייש בה"

"שלום, אתה דויד פרץ? הסולן של בלובנד?". הסתכלתי לרגע במבט מוזר במכשיר. תהיתי אם איזשהו עיוות של זמן וחלל גרם לשיחה הזו להגיע אלי, היישר מהעבר. לרוב שואלים אם אני העיתונאי מ"ישראל היום", המוזיקאי מבאר שבע, השדרן מגלי צה"ל... אבל בלובנד? עשרות שנים לא שאלו אותי את השאלה הזו, מה פתאום נזכרתם בלהקה כחולה מלפני 25 שנה?

הקול מהעבר השני, נלהב ומלהיב, צחקני ומחוספס, הציג את עצמו כעמנואל גת. כוריאוגרף שרוצה לעשות מופע מחול עם להקת ענבל לצלילי האלבום היחיד של בלובנד, מתחילתו ועד סופו. והוא מתקשר לבקש את אישורי.

"מופע מחול?" חזרתי על הבקשה בהשתאות והתחלתי לצחוק. "מה מצחיק?" שאל עמנואל. השתלטתי על עצמי ונסעתי אחורה במורד הזיכרונות.

בשנת 1999, כשהאלבום של בלובנד עמד לצאת, הזמין אותי איש מכירות של חברת תקליטים לשיחה. "תקשיב", הוא אמר, "שמעתי את הדיסק שלכם ואישית אני חושב שהמוזיקה שלכם יפה מאוד. אבל אין לי מושג איך לשווק או למכור אותה. אני לא מבין מה אפשר לעשות עם זה. זה ארוך מדי לרדיו, זה איטי ואי אפשר לנהוג עם זה, זה עצוב ואי אפשר יהיה לצחוק עם זה, זה בודד מכדי שיהיה אפשר לאהוב עם זה ברקע, ובטח ובטח ובטח שאי אפשר לרקוד עם זה...". 

דויד: "זה די מדהים לגלות שדווקא בקריית גת, מקום שממנו באו שני שרי תרבות בעשורים האחרונים, רגב וזוהר - דווקא שם משרד התרבות דאז עצר את עמנואל מלהביא מחול לפריפריה. עד שמישהו בא ועושה דברים כאלו, חוסמים אותו"

עמנואל צחק. "בטח שאפשר", פסק, "תאשר, ותבוא לראות". בירור קצר עם חברים מתחום המחול, מי זה עמנואל גת, סיפר סיפור מפעים. "מדובר בעילוי", הסכימו מכריי. שברי המידע שנאספו סיפרו על בחור בן גילי, רקדן וכוריאוגרף שגדל בפריפריה הישראלית. בכל פעם קפץ גבוה יותר ויותר, והתנגש בתקרות הזכוכית של התרבות הישראלית. עד שיום אחד עזב הכל ונסע אל מעבר לים כדי להצליח בגדול, שם.

אישרתי, ברור שאישרתי. כל הדרך לצרפת - אישרתי. חיכיתי לרגע שיגיע לישראל כדי שנוכל להיפגש. רגע לפני העלאת המופע נפגשנו ("ענבל" תעלה בבכורה ב־26 בדצמבר). שני בוגרי פריפריה ישראלית. איש־איש ומסלולו הייחודי בעולם היצירה הישראלי והעולמי.

נפגשנו כדי להשוות בלוז ומחול, את קזבלנקה וטאנג'יר, נתניה ובאר שבע, קריית גת ותל אביב, חומות ומגלשות, זהויות פרומות, מתנגשות, ובעיקר מתרגשות. זו היתה דרך משונה שבה עברו 25 שנות יצירה. מעניין לפענח איך התחברו קצוות רחוקים וכל כך דומים.

"עזוב אותך עכשיו לחשוב איך למסגר את הכתבה הזאת, פשוט תכתוב את השיחה בין שני מרוקאים מתבגרים ועדיין חתיכים על אמנות ויצירה, מקום וזהות. זה לא חומר לכתבה טובה?" צוחק עמנואל.

"ברור שכן", אני עונה, "אבל חתיכים?"

"חתיך זה רק בראש", הוא אומר.

"אתה בטוח שכל הנשים עודכנו בזה?" אני תוהה.

שנינו צוחקים, אני מרגיש שזו יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה.

"ישראלי, לא מרוקאי"

השיחה שלנו מתקיימת בתיאטרון ענבל, ברחבה של מרכז סוזן דלל בנווה צדק. אנחנו יושבים זה ליד זה ומתחילים את הדייט הראשון בינינו. הדבר הראשון שאני שואל את עמנואל זה איך ילד שכונות ובלוקים מנתניה מגיע לעולם המחול המודרני.

עמנואל: "גדלתי בנתניה, משפחה מרוקאית, עם כל מה שזה אומר. והייתי בכלל גולש גלים, עד היום. יש לי פה גלשן בתיאטרון ענבל. כשאני בארץ, אני לוקח אותו והולך לגלוש".

דויד: "ואיך מזה מגיעים לעולם המחול של תל אביב, והעולם?"

עמנואל: "כנער ניגנתי בקלרינט, למדתי בנתניה, מוזיקה קלאסית והכל. זה היה הכיוון שלי. כשעברנו לתל אביב, אשתי לשעבר הביאה יום אחד פלאייר של ניר בן גל וליאת דרור על סדנאות לאנשים ללא ניסיון בריקוד. הלכנו ביחד איזה פעמיים, ואז היא הפסיקה ואני המשכתי. כמה חודשים אחרי כן הם הציעו לי להצטרף ללהקה, וככה זה קרה. ולפני שהבנתי מה קורה, או מה זה הדבר הזה בכלל, מצאתי את עצמי מופיע איתם ויוצא לטורים בינלאומיים כרקדן".

דויד: "זה סיפור מדהים, אבל די הגיוני שככה אתה מגיע למחול, לגמרי במקרה. זה כמו שאני בתור ילד שוכב חולה מול הטלוויזיה החינוכית יום אחד, ופתאום מקרינים את 'פינק פלויד בפומפיי', והאבן נופלת שם לבאר הריקה ומהדהדת משהו קדמוני ועתידני. אני מתהפנט. וכשאני שומע את הגיטרה כמו דרקון רושף אש ברגע אחד, וסירנה מייללת ומפתה ברגע השני, אני אומר לעצמי - זהו, זה מה שצריך לעשות בעולם הזה.

עמנואל: "אני זוכר איך אנשים הגיבו כשעשיתי עבודה עם מוזיקה של זוהר ארגוב ואבנר גדסי. בארץ תמיד יש את הקטע הזה של הגדרות - מזרחי, מערבי. כשהגעתי לצרפת גיליתי שיש שם פתיחות אחרת לשונות, למגוון, לרוחב של הדברים"

במוצאי השבת אני מגיע לבית של סבתא שלי, ואני מטפס על הארון, ומוריד את הגיטרה החשמלית שדוד שלי, דוד, בנה במרוקו. ואני מתחיל לנגן בגיטרה, וסבתא שלי שומעת ומתחילה לבכות, ונותנת לי סטירה, כי זה כל מה שנשאר לה מהבן שנפטר, ואני מבין שמוזיקה מדברת רגשות בשפה שאין לה מילים".

עמנואל: "מאיפה המשפחה שלך?"

דויד: "אתה מזכיר לי שהגעתי פעם לדימונה להתראיין למשרת מורה בבית ספר. אני נכנס והמנהל רואה אותי. 'פרץ', הוא שואל, 'מאיפה אתה?' אני עונה: 'מה זאת אומרת מאיפה אני? כתוב בבקשה, אני מבאר שבע'. והמנהל אומר: 'לא, לא בישראל, מאיפה אתה במרוקו?'

זה הדהים אותי שגם בשנות האלפיים, בדימונה, עדיין שואלים אותי מאיפה אני במרוקו. בהתחלה התעצבנתי על זה, אני לא מרוקאי, אני ישראלי! אבל אז הבנתי שאני מתעצבן כי אולי אני קצת כועס על המסורת שלי, או מתבייש בה. ולשאלתך: אבא שלי מקזבלנקה ואמא שלי מרבאט, אבל לפני כן סאוטה, החלק הספרדי של מרוקו".

עמנואל: "איזה קטע. גם אמא שלי מהחלק הספרדי - טאנג'יר, ואבא מקזבלנקה. הוא היה במרוקו מנהל של חברת הסרטים פוקס. ואז הוא החליט שהוא ציוני, עלה לארץ והלך לקיבוץ מצובה. היה עשר שנים קיבוצניק, חקלאי. אחר כך עבר למחלקת המדידות, ואז הצטרף למוסד. הוא היה מאלה שבשנות ה־60 נסעו למרוקו להוציא את היהודים עם דרכון מזויף צרפתי ושם אחר. שם הוא פגש את אמא שלי".

דויד: "וואי, אנחנו לגמרי שנינו מאותו הכפר! יש לנו במשפחה בדיוק סיפור כזה, על אחת הדודות שהיתה מסובכת עם בעל לא מוצלח, עלתה לארץ כדי לברוח ממנו ובדרך התאהבה בשליח... אולי אנחנו משפחה".

עמנואל: "תראה, עכשיו, כשאני חי במארסיי אני תמיד נמצא אצל הצפון־אפריקנים - התוניסאים והמרוקאים. אני מרגיש שם לגמרי במקום שלי, ובכלל בארץ נראה לי שכל המרוקאים הם סוג של משפחה".

דויד: "בטח משפחה, ולפעמים בהפרעה! אני זוכר כמה מסובך היה לי כאמן להצדיק את הבחירה שלי במוזיקה 'לא מזרחית'. כאילו להתנצל שמצד אחד קוראים לי פרץ ואני עדיין עושה מוזיקת בלוז מהורהרת. אפילו חשבתי פעם לשנות את השם שלי, אבל כשמישהו בחברת התקליטים זרק לי פעם שאולי כדאי לשנות את השם למשהו יותר 'ישראלי', זה העליב אותי ולא שיניתי, תודה לאל על עלבונות כאלו..."

עמנואל: "במקור אנחנו אדרי, וכשאני ואשתי התחתנו חשבנו לבחור לעצמנו שם חדש ביחד, אתה יודע".

חוקי התרבות המקומית

דויד: "איך הרגשת להיכנס לעולם שלא בדיוק היה משופע באדרי, ונראה לי שהרבה יותר סגור ואליטיסטי? למרות שגם בעולם המוזיקה לפני 25 שנה, פרץ עדיין לא היה אז 'ישראלי מספיק'".
עמנואל: "זה לא היה פשוט. התחתנתי צעיר יחסית, נולדו לי חמישה ילדים. במשך עשר שנים לא התפרנסתי ממש, הייתי עובד כל היום בלרקוד ובלילה מברמן כדי להביא כסף. זה היה כמעט בלתי אפשרי, אבל זה מה שהיה".

דויד: "אבל אז עשית מהלך מעניין, יצאת אל הפריפריה, עברת ללכיש וניסית להקים בקריית גת מרכז מחול ולהקת מחול".

עמנואל: "הרעיון של הפרויקט היה לעשות משהו אחר במקום אחר. כבר אספתי רקדנים, ומבחינת העיר - הם היו לגמרי בעניין. היה ראש עיר מדהים ותומך לחלוטין. כבר היה לנו שם מקום, האנגר ענקי של 500 מטרים. אבל מישהי ממשרד התרבות חסמה את זה. היא אמרה לי ישירות 'לא יקרה, אנחנו לא נתמוך בפרויקט, לא תהיה כאן עוד להקת בת שבע'. סגרתי את הטלפון, הבנתי שאין לי כאן מקום. אמרתי לאשתי שאנחנו עוזבים, וחודשיים אחרי זה כבר היינו בצרפת".

דויד: "בתור ילד שגדל בבאר שבע אבל גם בעולם - פנמה, פלורידה, ונצואלה - התחלתי ליצור מוזיקה כשאני פתוח לכל עולם הצלילים שספגתי - פינק פלויד, ג'ו עמר וסראט. אבל אז זה היה מוזר מדי גם למזרחים. אמרו לי 'פרץ? בלובנד? אתה לא מספיק מזרחי'"

דויד: "זה די מדהים לגלות שדווקא בקריית גת, מקום שממנו באו שני שרי תרבות בעשורים האחרונים, רגב וזוהר - דווקא שם משרד התרבות דאז עצר אותך מלהביא מחול לפריפריה. עד שמישהו בא ועושה דברים כאלו, חוסמים אותו. אצלי הבחירה לא להגר לתל אביב הגיעה משיקולים אחרים.

כשהאלבום של בלובנד יצא, קיבלנו ביקורות מדהימות. האנשים הטובים של הרדיו - קוטנר, בועז כהן ויוסי כסיף ז"ל, השמיעו אותנו וכולם דיברו על הייחודיות של האלבום. אבל בסוף לא ידענו איך מתרגמים את זה למשהו מסחרי שיכול להמשיך ולאפשר את היצירה. הלהקה התפרקה, כל אחד הלך לענייניו.

"נשארתי בבאר שבע והתחלתי לבנות מקפצות שירימו אחרים למקומות גבוהים יותר. פתחתי אולפן הקלטות, יצרתי מקומות להופעות, יזמתי פסטיבלים תרבותיים, הכל עם שותפים לדרך. רציתי שאלו שבאים אחריי ירגישו שתרבות היא חלק בלתי נפרד גם מהחיים בפריפריה. שזה לא כתוב בטאבו של תל אביב בבלעדיות, שזה של כולם! לשמחתי, הממסד העירוני בבאר שבע היה תומך מאוד לאורך הדרך, וזה אפשר לנו להצמיח סצנה תרבותית נהדרת. זה אולי הדבר הכיף היחיד בלהתבגר - להתבונן אחורה מדי פעם, לראות איזו דרך עשית ואיך העצים האלו נותנים פרי".

עמנואל: "זה מאוד חשוב שממסד יודע להצמיח כוחות מקומיים ולא מחכה שיבואו מבחוץ להציל אותו. אנחנו אנשי פריפריה, אנחנו יודעים את החוקים של התרבות הישראלית..."

"מרוקנרול" ומופלטות

דויד: "איך הצלחת להשתלב בצרפת? חמישה ילדים, ארץ חדשה, לא פשוט להיות מהגר, ומהגר תרבותי? נראה לי קשה במיוחד".

עמנואל: "היו לי קצת קשרים כי עבדתי שם לפני זה. עשיתי המון שיעורים בחו"ל והכירו אותי. עולם המחול זה עולם קטן גם ברמה העולמית, כולם מכירים את כולם. אבל אף אחד לא מחכה לאף אחד. אחת העבודות הראשונות שעשיתי שם היתה עם מוזיקה של ריאד סונבאטי. מצאתי הקלטה שלו שר יצירה שכתב לאום כולתום. כולם מכירים את הגרסה שלה עם התזמורת, אבל זו היתה הקלטה שלו לבד, רק עם העוד. עשיתי עבודה שלמה עם זה, ובצרפת מתים על זה כי זה נראה להם מולטי־קולטורלי".

דויד: "כשהתחלתי לחקור את המוזיקה המזרחית בישראל, ניסיתי להבין למה הרוקנרול בארץ לא היה יותר מזרחי, בטח כשאתה יודע שהוא התחיל כמוזיקה של המזרחים. להקות הקצב מרמלה ומהפריפריה היו ברובן מזרחיות. היתה לי תחושה שגם הן התנגשו בתקרות זכוכית. אבל איך אני יכול להשוות? התחלתי לבדוק לאן עוד הלכו מרוקאים.

"חיפשתי בוויקיפדיה להקות רוק מצרפת של יהודים מרוקאים, ומצאתי את 'הווריאציות'. וזו לא סתם להקה - זו היתה הלהקה הכי מצליחה מצרפת בעולם בתחילת שנות ה־70! אבי טולדנו התחיל איתם במרוקו, אחר כך הוא בא לישראל והם עברו לפריז, שם הם תפסו את הגל והתפרסמו מאוד.

"כשנסעו לאמריקה אמרו להם: 'תקשיבו, אתם צרפתים, יהודים ממרוקו, ואתם עושים לנו רוקנרול כמו אמריקנים. אתם טובים, אבל תעשו משהו שלכם - אז הם עשו מרוק־נ־רול. ואתה שומע דברים שלהם מתחילת שנות ה־70 ונגנב, כי אלה דברים שהופיעו בתרבות הישראלית רק 20 ומשהו שנה אחר כך, עם אהוד בנאי, טיפקס, כנסיית השכל ועמיר בניון, ואתה לא מבין למה צריך היה לחכות כל כך הרבה, ומי יודע איפה היינו היום".

עמנואל: "מהמבט שלי בארץ זה נורא נוקשה עדיין. הרגשתי שבאיזשהו מקום מסתכלים על העבודה. לא אכפת להם מה ההשפעה שלה או באיזו שפה היא מדברת. זה מזכיר לי את העבודה שעשיתי עם המוזיקה של זוהר ארגוב ואבנר גדסי, זכרתי איך זה היה, איך אנשים הגיבו. בארץ תמיד יש את הקטע הזה של הגדרות - מזרחי, מערבי. כשהגעתי לצרפת גיליתי שיש שם פתיחות אחרת לשונות, למגוון, לרוחב של הדברים".

דויד: "אבל זה מה שמתסכל בכל העניין הזה, המגוון האנושי בישראל היה צריך להוליד את ארץ הריבוי התרבותי. זה היה צריך להיות המנוע הכי גדול להצמחת התרבות הישראלית. כשהייתי במרוקו הגעתי לאירוע ה'פנטזיה', עם הסוסים והיריות וכולי, כל התיירים עוברים את זה.

"הדהים אותי לראות שבכניסה יש לך איזה 50 להקות, וכל אחת בקטע שלה - המוזיקה שלה, המחול שלה. ואתה אומר לעצמך, יא אללה, איזו תרבות עשירה יש לי פה! ובמקום לאמץ את זה ולתת לזה מקום, בישראל צמצמו את זה לתרבות של מופלטות".

אלדד גרופי, מנכ"ל תיאטרון ענבל, מצטרף אלינו לרגע לשיחה. "זה לגמרי חסר בארץ. תראה את מגמות המחול - כולן מלמדות רק מחול קלאסי ומערבי. אף אחד לא מכניס, למשל, מחול אתני", הוא אומר. "כל השדה הזה של המחול הוא לא רק בלט קלאסי ומרתה גרהם וקנינגהם וחוזה לימון (שיטות מחול שרקדנים מתחנכים עליהן, ד"פ). יש עוד דברים בדרך, אבל זה לא מגיע למגמות או לבתי ספר גבוהים. מה שמדהים זה שרק בישראל יש את הסצנה הזאת, ובסוף בוחרים להתמקד רק בעולם אחד".

דויד: "וזה הדבר הכי מוזר. מהמחקר שלי את המוזיקה והתרבות של יוצאי ארצות האסלאם בישראל, גיליתי שה'מזרחים' - מה שזה לא יהיה - אף פעם לא באו ואמרו 'אנחנו רוצים שהכל בישראל יהיה מזרחי'. מבחינתי, כור ההיתוך אף פעם לא היה בעיה במהותו, הבעיה היתה שלא רצו להתיך את התרבות המזרחית לתוך הישראליות.

"ובתור ילד שגדל בבאר שבע אבל גם בעולם - פנמה, פלורידה, ונצואלה - התחלתי ליצור מוזיקה כשאני פתוח לכל עולם הצלילים שספגתי - פינק פלויד, ג'ו עמר וסראט. אבל אז זה היה מוזר מדי גם למזרחים. אמרו לי 'פרץ? בלובנד? מה זה? אתה לא מספיק מזרחי'".

עמנואל: "והנה, כשאני שמעתי את האלבום של בלובנד, אמרתי לעצמי - מה זו השירה הזאת? איזה מילים, עושר של צלילים, איזה בסים עמוקים! מה זו היצירה הזאת? כמה רגש יש שם, כמה רגש!"

דויד: "כי עשינו אותו בלי שום ניסיון להתאים למשהו. הסתגרנו באולפן בבאר שבע ואמרנו שלא מעניין אותנו מה מקובל עכשיו לעשות. השירים היו שקטים וארוכים, ידענו שהרדיו לא ישדר אותם, אבל למי אכפת? אחרי השנים בתל אביב זה היה להגיד 'עכשיו נלך לצד השני - עד הסוף, נצלול למקום שאף אחד אחר לא הולך אליו'".

עמנואל: "מרגישים, יש בזה משהו טהור שעומד בפני עצמו. השירים יפים ומסתוריים. הציטוט ההורס הזה מ'פריז טקסס' שהבאתם, זה בול להרגשה ולמקום. אתה מבין שאתה באמצע סיפור, סיפור גדול. כי כמו שבועז כהן כתב על האלבום: 'נדירים המקרים שבהם אלבום ישראלי בעברית מתכתב בשלמות עם עולם מוזיקלי מעבר לים. בלובנד הבאר־שבעית של דויד פרץ עשתה את זה, טבלה בים כחול של מסתורין ומלנכוליה, שירים שהם מיני־יצירות, בין פרוגרסיב לבין סלואו־קור. אלבום שהוא מזור לנפש'".

עיכוב של 30 שנה

זה ממש כיף לראות את ההערכה המחודשת שהאלבום של בלובנד מקבל עכשיו. 25 שנה אחרי שיצא לראשונה - והוא יוצא מחדש על ויניל, כמו שתכננו להוציא אותו במקור. עד שסיימנו את האלבום, הוויניל כבר היה מת לגמרי והדיסקים ירשו אותו. עכשיו הדיסקים נעלמו והוויניל חזר איכשהו.

תרבות פועלת בדרכים משונות. דברים מגיעים עבור דור אחד, ואז מתגלים מחדש עבור דור אחר. ובכל זאת, אחרי בלובנד הלכתי לעשות מוזיקה מזרחית... שילוב של שירה יפנית - הייקו, ובלוז. עד היום כשאנשים שואלים אותי למה אני לובש קימונו, אני אומר שזו "חליפה מזרחית". לוקח לאנשים כמה רגעים להבין.

אני שמח שהמאבקים האלו, שנמשכים כבר כמה עשורים, הביאו אותנו למפגש הזה. לפעמים אני חושב שגם ישראל היא פריפריה, שצריך לעזוב ולהצליח מחוץ לה, כדי שיעריכו אותך במקום שלך. ואולי משהו בתרבות הישראלית בהחלט משתנה, עכשיו זה נהיה מגניב פתאום לעשות דברים כאלה. אני מרגיש שהתרבות הישראלית נמצאת בנקודה שבה היא היתה אמורה להיות לפני 30 שנה, הכל הולך לכיוון של שילובים.

בתו של עמנואל, יוליה, מצלמת אותנו לטובת הכתבה הזו. ואני חושב באיזה עולם היא חיה. נולדה בישראל, צמחה בקריית גת ובדרום צרפת, מדברת בבית רק אנגלית וחיה את העולם מרובה־הזהויות שלה בטבעיות פשוטה. כמה התקדמנו בשלושה דורות. "זו יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה?" עמנואל צוחק לקראת סיום.

"אייווה חלאס", אני משיב.