זה היה עט שכמוהו מעולם לא ראיתי. קפיצי, יפה, עם 12 צבעים. קיבלתי אותו במתנה בנמל התעופה של בודפשט, רגע לפני שעלינו לטיסת ההמשך של אל על לישראל. אלא שהעט עורר את חשדם של הבודקים הישראלים לפני הבורדינג, שהתחילו לתחקר את אמא. אני הייתי כבר בטוח שעוד רגע הוא נלקח ו... אבל הוא שרד את הבידוק והמריא איתנו לתל אביב. כן, זיכרון העלייה הראשון שלי מתחיל בהברחה קטנה.
ינואר, לילה, גשם שוטף בנתב"ג, אבל חם לי אימים - זה מה שזכרתי מהרגעים הראשונים. לא יכולתי להתלונן על האקלים, אלא על שתי שכבות מכל סוג של בגד .שהיו עלי, כולל שני זוגות תחתונים. מכל השריון הזה, שהגן מהחורף באוקראינה וחסך מקום במזוודות, נפטרתי רק כעבור שש שעות (שבהן, בין השאר, אמא ז'אנה סירבה להחליף את שמה לחנה בשרשרת הקליטה), אחרי שהגענו לדירה השכורה בנתניה. את היום הראשון בארץ איני זוכר: התיישבתי על הספה - והתעוררתי כעבור 19(!) שעות. הייתי מותש, אבל בדיעבד מפתה לראות בהיעלמות לתוך שינה מין אירוע מעבר לתוך מציאות חדשה.
והיא היתה חדשה לתפארת: הימים הראשונים היו קרנבל של טעמים חדשים, שמש אחרת, צלילים לא מוכרים. באחד הלילות הראשונים התעוררתי בבעתה מהאזעקה של מלחמת המפרץ, ולראשונה חוויתי פחד שכמוהו לא הכרתי בבריה"מ. יום או יומיים למחרת כבר היינו כולם מכונסים בחדר האטום. אמא ואני חבשנו מסכות אב"כ, אבל סבתא סימה סירבה בכל תוקף לחבוש מסכה: היא חוותה בגופה את רוב המוראות של המאה ה־20 בבריה"מ, אז איזה סקאד של סדאם חוסיין יגרום לה לפחד? בכלל, בדיעבד, ימי המלחמה נראים לי הזויים: אמא שיושבת ללמוד עברית אל תוך הלילה, קולו של מרדכי כרמון ברדיו רק"ע מגיש חדשות, ופריצות לשידור של "שרב כבד" ו"נחש צפע".
כותב שורות אלה משחק לפני הברית (במרכז) // צילום רפרודוקציה: לירון מולדובן
כל התקופה ההיא עולה בי בהבזקים: התלוויתי לאולפן של אמא בערבים וציירתי מפרשיות בשיעורים; טעמתי פיצה וקולה בכיכר העצמאות בעיר; הפעם הראשונה שבכיתי כשבנים צברים לא קיבלו אותי לשחק כדורגל; מגניב מבטים לעבר סיוון, הילדה הכי יפה בכיתה, שלא היה לי אוצר מילים כדי לפנות אליה; יושב על שפת מדרכה, דומע מפני שאמא לא יכולה לקנות לי את הגלובוס שכל כך רציתי; ומתישהו בין לבין - גם ברית מילה (רואה את התאורה מעלי, הפרגוד לפני, ואני מזמר לרופאים "הבאנו שלום עליכם"); היום המוזר ההוא שבו אמא חזרה מהשוק וביקשה לעשות לה רשימה מסודרת של קללות בעברית; ועזיבת ביה"ס הממלכתי לטובת בית ספר חרדי: עמותה כלשהי הבטיחה לאמא משרה בהוראת כינור (עבודה במקצועה במקום בניקיון!) בתמורה לרישומי. אמא שאלה אם אסכים, ולא סירבתי: זה היה השלב שבו אנחנו, הילדים, הפכנו להורים של הורינו.
חברים? בשנתיים־שלוש הראשונות היינו חבורה קטנה: ז'ניה, יורה ואני. שרפנו שעות במגרשי הספורט, יורקה ואני כתבנו יחד "עיתון" סאטירי (ומכרנו עותקים ב־5 שקלים ללקוחות השבויים בבית), ז'נקה ואני התחרינו באיסוף חפיסות של סיגריות שהותירו תיירים בנתניה (לי היו בסביבות 200, אבל ז'נקה ניצח), ובין לבין עוד המשכתי להתאמן בנגינה בכינור.
סבא וגם אבא
בגיל 13 החלו הימים היותר קשים: שני החברים פנו לדרכם, חברים צברים עוד לא היו לי - ולא יהיו עוד שנה־שנתיים. למען האמת, אני לא ממהר להאשים איש: כן, שמעתי את המנה שלי של "רוסי מסריח" , אבל אני עצמי הייתי טיפוס מופנם, והיה לי לא רע בחברת ספרים, כינור ונפתלי סיני ז"ל - יהודי גליציאני מבוגר, שעזר למשפחתנו להיקלט ולי היה לסבא ואבא, ולפעמים גם לחבר הטוב מכולם.
מה שכן, זכור לי בבהירות הרגע שבו חשתי לראשונה שייך: זה היה מתישהו בכיתה ו' או ז', והצלחתי להמציא בדיחה בעברית. וואו, הצלחתי להצחיק צברים! הבדיחה הפכה מבחינתי לכרטיס כניסה - לאו דווקא למקום טוב באולם, אבל אז עצם הכניסה היתה המון.
ככתב גלי צה"ל // צילום רפרודוקציה: לירון מולדובן
אפשר עוד להתעכב על המון סיפורים, אבל אני רוצה לגעת בקצרה בכמה סצנות קטנות, שבהן הרגשתי את אותו החצי מהמושג "דור 1.5" - אבל לא כגיל אלא כתודעה עצמית של היות חצוי ולמעשה להיות בין שני עולמות. יש אמירה מימי האמנציפציה היהודית במאה ה־19, שמצטט ישעיה ברלין: "יהודים הם בדיוק כמו כולם, רק יותר מכך". כמהגר שניסה (וכנראה די הצליח) להיטמע, הרגשתי כישראלי "כמו כולם" - רק יותר מכך. בתיכון התבלטתי בשיעורי הבעה; התחלתי גם ליהנות מספרות עברית (מש"י עגנון, מכל האפשרויות). זה פגש אותי שוב - ובאופן קומי - כשהתקבלתי לגל"צ ושירתי ככתב. אחרי שידור אחת הכתבות שלי, קרא לי רכז הכתבים לחדרו והשמיע את הקלטתה. "הגשמים הסבו לשכונה נזקים כבדים", שמעתי את עצמי מדווח, והוא לוחץ על הפאוז בטייפ סוני שחור. "דוד, אתה צריך לדבר פחות גבוה. למה להגיד 'הסב נזקים' כשאפשר להגיד פשוט 'הזיק'?"
ומנגד, תקופת השירות שלי נפלה על האינתיפאדה השנייה. הייתי כתב בריאות, ומישהו הגה את הרעיון להקריא אחרי פיגועים את מספרי החירום בבתי החולים ברוסית. "נקראתי לדגל", וקולו של דימה ברון קיבל חיים בתוך הדיווח של דוד ברון. דווקא בגל"צ, שאז עדיין נחשבה למעוז האליטה, הרגשתי רצוי ומוערך. אפילו כאשר נפסלתי מלקריין חדשות במהדורות בשעות יותר יוקרתיות, בגלל שמעט מבטא בכל זאת נשמר, לא זכור לי שממש נפגעתי. אולי אז כבר היה לי ברור ששינויים לא קורים בבת אחת, ולא תמיד הדבר הנכון הוא להסתער על כל תקרת זכוכית. ואולי כי אף פעם לא הייתי מוכן להיתפס להתקרבנות, שבה יש פן ממכר.
"אבא של מי אתה?"
ב־2005 טסתי עם אמא לביקור מולדת. ברגע שיצאנו מהאוטובוס מול הבניין בחרקוב שבו גדלתי, חשתי כאילו מעולם לא עזבתי. כן, העצים גבהו, דוכני מכירות נפתחו, הבניינים הזדקנו. ועדיין חשתי כמו אדם שנכנס בחשיכה לדירתו ויודע איפה כל דבר מונח. ביום השני ביקרתי בגן הילדים ופגשתי את הגננת שלי ('היי, אבא של מי אתה?', שאלה תחילה, אבל כשהזדהיתי נזכרה) ובעוד מקומות, ושוב ושוב אותה חוויה: כאן זה בית. כבר לא שלי, אבל כל כך בית.
ולקינוח - אנקדוטה: לימים פגשתי את מי שעתידה להפוך לאם בני. גרנו בערים שונות בארץ, התחלנו להתכתב (בעברית), עד שבאחת השיחות התברר שהיא גדלה בחרקוב, ואפילו במרחק שני רחובות מביתי! הזוגיות ההיא נותרה מזמן מאחור, אבל היה בצירוף המקרים ההוא משהו פנטסטי שחיבר לי, ולו לזמן מה, כמה עולמות, שמעולם לא התחברו עד הסוף. והאמת? אולי טוב שכך.
