שיעור לחיים: הקשר המיוחד בין בני הנוער לניצולי השואה

קפה ושיחה עם ניצולים: עופרי קינד (14.5) במועדון "עמך"

"גיליתי משהו מיוחד ומעניין: אף שסבא וסבתא שלי ניצולי שואה, המפגשים האלה עבורי החלו כדבר לא שגרתי", אומר עופרי קינד (14.5), ששכבתו מאמצת את מועדון "עמך" של ניצולי שואה ברחובות.

קינד, תלמיד כיתה ט' בחטיבת ביניים קציר ב' בעיר, מספר כי במסגרת האימוץ התלמידים מגיעים ומכינים יחד עם ניצולי השואה ארוחות בוקר ויוצאים איתם להפסקת קפה בשעות הערב. למפגשים מגיעים התלמידים עם כיבוד: ירקות, פירות וגבינות, וההורים אופים עוגות. 

"בכל כמה שבועות אנחנו עורכים 'ישיבת כיבוד' וכל אחד משבץ את עצמו", מספר עופרי, "וכשאנחנו מגיעים למועדון, אנחנו מביאים עוגיות, מכינים יחד תה וקפה ויושבים לדבר. יש גם פעמים שאנחנו עושים שם ארוחת בוקר עם לחמים, ירקות, ממרחים ודברים מתוקים. אבל זה לא העניין של האוכל, אלא יותר היחס האישי ולהתחיל את הבוקר בטוב". 

"וכשאנחנו מגיעים למועדון, אנחנו מביאים עוגיות, מכינים יחד תה וקפה ויושבים לדבר" // צילום: יהונתן שאול

לדברי עופרי, מפגש עם אחת הניצולות השפיע עליו: "היא סיפרה שזה מאוד משמח שבני נוער לא שוכחים ובאים לשמוע את הסיפורים. זה מאוד ריגש אותה שבאנו וזה גורם לי להרגיש מאוד טוב". 

הפרויקט קיים כבר עשור, ובמסגרתו השכבה המאמצת מלווה את העמותה במשך כל שלוש שנות החטיבה. תלמידי השכבה מגיעים לחגוג את החגים במהלך השנה עם חברי העמותה, וגם לציין אירועי זיכרון, ובכללם יום הקדיש הכללי, בטקס מרגש שבו משולבים חברי העמותה עם תלמידי השכבה. בטקס מדליקים שישה נרות נשמה, ואחד מחברי העמותה אומר קדיש. 

כשפרויקט המעורבות צמח לחברות: מרים (17), פאינה (18) ודורה (86)

דורה הושע אולי מתגוררת בגפה, אבל אינה לבד: זו השנה השלישית ברציפות חוגגת ניצולת השואה את ימי הולדתה בחברת שתי תלמידות מבית הספר אורט בקריית גת, והשלוש נפגשות גם הרבה מעבר לכך.

מרים סוליימנוב (17) ופאינה יוזפובסקי (18) מלוות את דורה (86) גם בימים קשים שבהם מתקיימים לימודים וכולם צמודים למרחבים המוגנים. "אנחנו הולכות אליה לפחות פעם בשבוע וחוגגות איתה לא רק ימי הולדת, אלא גם את החגים", מספרת מרים, "החיבור נוצר כבר בכיתה י', במסגרת פרויקט מעורבות חברתית, אבל בגלל שהיה בינינו חיבור מאוד מיוחד - המשכנו ללוות אותה מרצוננו החופשי, בלי קשר לפרויקט המעורבות החברתית. ביום ההולדת האחרון שלה, בנובמבר, היו יומיים שלא היו לימודים כי נורו טילים על הדרום, אז החלטנו ללכת אליה הביתה ולשמח אותה עם בלונים ומתנות. היא שמחה מאוד, היא כל הזמן אמרה שהיא רוצה לאמץ אותנו בתור הנכדות שלה".  

מימין לשמאל: דורה, מרים ופאינה

לא רק דורה יוצאת נשכרת מההתנדבות. "זה עושה לי טוב על הלב לדעת שאני יכולה לשמח ניצולת שואה שעברה חוויה כל כך קשה ומתמודדת איתה עד עצם היום הזה", משתפת מרים, "העובדה שיש לי קשר עם מישהי שעברה את השואה ויכולה לספר על זה, זה מעניק ערך מוסף, הרגש שלה עובר אלינו ואנחנו מאוד קשורות אליה. אנחנו משתפות אותה במה שעובר עלינו בחיים". 

השתיים פעילות בפרויקט "מחוברים" ע"ש שטיינברג, שיתוף פעולה של רשת "אורט ישראל" עם הקרן לרווחת נפגעי השואה. מדי שנה עוברים התלמידים הדרכות ומעגלי שיח, ומקבלים מידע ודרכי התמודדות עם הניצולים. "כיום לוקחים חלק בתוכנית 28 בתי ספר של אורט בפריסה ארצית, וכ־840 מתנדבים בשכבות ט'־יב' לצד כ־500 שורדי שואה", אומר צביקה פלג, מנכ"ל רשת "אורט ישראל", "חלקם נמצאים בקשר כמה שנים ברצף לאורך כל תקופת החטיבה והתיכון, והקשר שמתהווה ביניהם כל כך הדוק, עד שהניצולים רואים בהם נכדים, ולהפך, גם ברמת הדאגה היומיומית".

"החיוך של הניצולים שווה הכל": שושי (12), כפר הנוער נווה מיכאל

שושי (שם בדוי) בת ה־12 מוגדרת כנערה בסיכון, אך בכפר הנוער נווה מיכאל מרשת תנועת אמונה, שנמצא בפרדס חנה, ובו היא מתגוררת ולומדת, מקפידים לכנות תלמידים כמוה "נוער בסיכוי". על אף הקשיים היא משתתפת בפרויקט מיוחד בשם "מנצחי השואה", שבמסגרתו היא מבקרת פעם בשבוע ניצולי שואה יחד עם המדריכה שלה צביה ג'רפי.

מדובר בפרויקט שקיים כבר 8 שנים. אחת לשבועיים יוצאים כ־20 חניכים עם מדריכים לביקור בבתי ניצולים בפרדס חנה. החניכים מבקרים 7 משפחות, זוגות ואלמנות, וכן שני ניצולים נוספים בבית אבות.במסגרת הביקור הילדים משוחחים, שרים, רוקדים ומנגנים עם הניצולים. בימי החורף מכבדים את הניצולים גם במרק חם שהילדים הכינו, בביגוד חם ובשמיכות למי שזקוקים לכך. בפרויקט יש רווח כפול - התלמידים זוכים בדמות בוגרת שמלווה אותם ומקשיבה להם, ואילו ניצולי השואה זוכים בביקור שבועי שמפיג את בדידותם. 

המדריכה צביה, עליזה ושושי // צילום: מישל דוט קום

שושי (שם בדוי) מספרת: "מאוד מרגש אותי להיות חלק מהפרויקט, זה נותן לי עוצמות והערכה לחיים, לראות את החיוך של מנצחי השואה שאנו באים לבקר. זה עושה לי שמח בלב, אני מרגישה שאני נותנת מעצמי וזה מעצים אותי. בכל שבוע אני מחכה ליום רביעי. אני מרגישה שהניצולות הן סבתות שלי, אני אוהבת לשמוע את הסיפור שלהן, אני כבר כמה שנים בפרויקט והן הגיבורות שלי".

אחת מהניצולות היא עליזה דניאלזון, המכונה בפי הילדים סבתא עליזה, שנוהגת להכין לילדים עוגיות: "אני לא מרחמת על עצמי, אני גאה ושמחה", היא מספרת. "יש לי שישה ילדים נשואים, נכדים ונינים. ניצחתי את הנאצים יימח שמם, והתלמידים הבאים לבקרני הם כמו הילדים שלי. יש בהם אהבה ואכפתיות ואני מאושרת ושמחה בביקורם". 

העדות של ניצולה הפכה לחלק מבחינת הבגרות: אלדר גורן (17) וחבריו, ושרה וינשטיין (85)

"בדרך כלל, כשאתה לומד דברים שקרו כל כך מזמן, אתה לא מרגיש שיש לך קשר אליהם", מודה אלדר גורן, "ואז שרה וינשטיין באה וסיפרה את הסיפור האישי שלה והיינו המומים. הכל הפך כל כך מוחשי". 

גורן (17), תלמיד כיתה י"א בבית הספר אמי"ת המר ברחובות, מצביע על בעיה נפוצה של הוראת השואה לבני נוער, אבל אצלו הפתרון - מפגש עם ניצול - הפך גם למשימה: יחד עם חבריו לכיתה, אורי רידי ואסף יונה, וכחלק מבחינת הבגרות, כתב גורן את סיפורם של ניצולי שואה במסגרת פרויקט "חמד ועד" של לימודי ההיסטוריה בחמ"ד. הפרויקט מביא לבתי הספר ניצולים, אלה משמיעים את סיפורם, ולאחר מכן התלמידים נחלקים לקבוצות וכותבים עבודה על סמך העדויות.

אסף גורן, שרה וינשטיין, אורי רידי ואסף יונה

וינשטיין (85) נולדה בפולין. בני משפחתה הועברו לגטו, היא נמלטה משם בסיוע של משפחה נוצרייה, ובמשך שלוש שנים חיה ביער ושרדה על אף פציעתה. "כשאנחנו יושבים בחדר, הילדים כל כך מרותקים שהם בקושי זזים מהמקום", מספרת וינשטיין על המפגשים, "הם שואלים שאלות ומאוד מתעניינים. לי זה עושה לי נפלא: אני מצליחה להעביר לתלמידים את מה שאני עברתי, והם יוכלו להעביר לדורות הבאים. זו הכוונה שלנו, בשביל זה אנחנו מתאמצים, כדי שהם יעשו הכל כדי שלא תהיה שואה נוספת". 

עוד בנושא:

"מהרגע שקיבלתי את מכתבך איני רעב עוד": שלוש עדויות לקראת יום השואה הבינלאומי

יום השואה הבינלאומי: 16% מהניצולים בני 90 ומעלה

אלפי שוטרים וחסימות צירים: היערכות שיא בירושלים לפסגת המנהיגים

אלדר: "רק כשהיא סיפרה הבנתי מה שהיא ואחרים עברו באמת, וגם למדתי שיעור לחיים: להעריך את מה שיש לנו, המשפחה, ההורים, וגם הניצולים שעוד חיים בינינו. יש גם מסר ששום דבר הוא לא מובן אליו. זה מקסים שיש ניצולי שואה שמוכנים לבוא לספר את הסיפור שלהם - והעבודות שלנו מחזיקות את הזיכרון חי - האנשים האלה הם גיבורים".

"אנחנו משחקים יחד ולומדים זה מזה": ניצן הלפרין (15) וחבריו במועדון קפה אירופה

לניצן הלפרין מרעננה חשוב להעביר מסר לבני גילו, שרוצים להתנדב עם ניצולי שואה: "אין מה לפחד מזה, יכול להיות שבהתחלה ההרגשה תהיה שונה כי יש פערי גילים, אבל זו הזדמנות עצומה להכיר אנשים וללמוד מהם - גם מסיפור החיים שלהם, גם ממה שעברו וגם ממה שהם מתמודדים איתו היום ולא מוותרים. זה חלק מתהליך ההתבגרות, ויש ביניהם גם אנשים נורא מצחיקים". 

לתובנה הזו הגיע ניצן (15) במסגרת פעילות התנדבותית למען הקהילה. פעם בשבועיים, הוא ו־15 תלמידים נוספים מגיעים אל מועדון ניצולי השואה "קפה אירופה" של האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, שם הם פוגשים עשרות ניצולי שואה, משוחחים איתם בנושאים שונים ומשחקים יחד במשחקים, עם דגש על משחקי חשיבה, שמסייעים לשמור על הזיכרון ומאתגרים את החשיבה. 

ניצן הלפרין במועדון קפה אירופה עם הניצולים

"בהתחלה זה היה קצת מרתיע", מספר ניצן, תלמיד כיתה ט' בחטיבת "השרון" בעיר, "היו לי חששות שיהיו פערים, אבל כבר לאחר הפגישה הראשונה היה לי נורא כיף. הבנתי שזה משהו שיכול לתרום לי ואני יכול לתרום להם. מתנהל שיח בינינו לבינם, וחלק משמעותי מהמפגש אנחנו משחקים איתם במשחקי קופסה שמעודדים חשיבה. יש שם הרבה משחקים, חלקם ישנים וחלקם חדשים, ואז קורה שהם מלמדים אותנו איך לשחק בהם. שאר המשחקים הם יותר עדכניים, ואז התפקיד שלנו הוא ללמד אותם. נוצר סוג של לימוד משותף, כל אחד מלמד את האחר, כל אחד מקבל מהשני".

הצעירים והניצולים משתפים פעולה לא רק במשחקים. "במהלך כל השנה אנחנו עושים פעילות יחד, בין אם זה טקסי יום השואה ובין אם חגיגות פורים. אני יכול להעיד לגבי עצמי שסבתא שלי היא ניצולת שואה והיא הגיעה לבית הספר, סיפרה את הסיפור שלה והיא גם מגיעה למועדון שבו אני מתנדב. אני מרגיש שזה מאוד קירב בינינו. חשוב בעיניי להיות בקשר עם הדור הזה, להביא להם שמחה ואושר. חשוב לתת מעצמך כי מה שאתה מקבל זה הרבה יותר גדול ממה שאתה נותן".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו