השנה האזרחית החדשה שבפתח מביאה עימה אתגרים ישנים, אבל גם תקוות חדשות. סוף דצמבר, עבור אוכלוסיית העולם, הוא תקופה אופטימית של חגים, חופש, איחולים ומתנות. הבעיה היא שאחרי 31 בדצמבר מגיע 1 בינואר - ואז בדרך כלל באות גם ההפתעות.
מי זוכר, למשל, שבחודש דצמבר 2019 ניסו במערכות השונות (מחוץ לסין) לחזות את העתיד בלי אף מילה על... נגיף הקורונה; זה שפרץ לחיינו בסערה בתחילת 2020 והפך כל אחד מאיתנו לאזרח עם מסכה ועם סטטוס של מחוסן, מחלים או, לא עלינו, סרבן חיסונים.
אז קודם כל, נאחל לכולנו בריאות איתנה ואריכות ימים, ובדיוק את ההפך נאחל לנגיף. אופטימיות מותרת, גם אם אנחנו כעת בימים של בידוד והדבקה המונית. "ככל שיהיה יותר רע, כך יהיה יותר טוב", גורסת האמרה שמיוחסת לוולדימיר לנין - שטעה. למה לא גם הפעם?
תיעוד: חולה קורונה מחובר לאקמו יצא לראשונה אחרי 3 חודשים לאוויר הפתוח // צילום: דוברות רמב"ם
אגב, הנגיף עצמו רק חיזק מגמות עולמיות: מסין יכולה לבוא הרעה, אמריקה לא מתנהלת באחריות, רוסיה מבקשת להיות תמיד רלוונטית והיא אחת המדינות הבודדות שהביאו לעולם חיסון, ואירופה פחות ופחות רלוונטית בגלל הסרבול של האיחוד האירופי במבצע החיסונים. אפריקה הססגונית והאהובה כרגיל נגררת מאחור, ולאומיות בחסות הקורונה חזרה להיות מילה לגיטימית, בוודאי לא גסה.
משחקי החורף האולימפיים של בייג'ין בפברואר אמורים אולי להוציא אותנו קצת מהמגפה (סין לקחה, סין נתנה), בדיוק כמו הקרנבל של ריו החוזר אלינו לטובה. גם המונדיאל המאוד לא שגרתי, שייערך במדבר בקטאר בחודשים נובמבר־דצמבר, אולי יתרום אף הוא לעולם של אחרי המגפה. אמרנו אולי, כי אף אחד לא באמת יודע.
מחכים להעברת השרביט
אנחנו חיים בתקופה מוזרה. מה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה, כי הימים הם ימי מעבר. שטפן צוויג וספרו "העולם של אתמול" רלוונטיים יותר מתמיד. מעצמות שוקעות, וחדשות קמות במקומן. אפילו את השפה מיוון העתיקה ומרומא מפסיקים ללמד באוניברסיטאות האירופיות השונות, ורמת העניין שמגלים היום הצעירים בעבר גורמת לאחדים מהם להתבלבל בין ממלוכים לקבוקים. רוח התקופה. מעולם לא הייתה גישה כה קלה לידע, ומעולם לא ראינו כזה חוסר עניין להעמיק, כשעבור מיליוני צעירים גם סרטון של 30 שניות הופך לארוך ומייגע.
אז לאן הולך העולם שלנו, ואנחנו איתו? המגמות של השנה החולפת רק יתחזקו, והזירות המרכזיות עתידות להיות אוקראינה, סין ואיראן. משם יכולה לבוא הרעה.
נתחיל באוקראינה - שם העסק בוער. ולדימיר פוטין, איש המאה הקודמת שאלמלא חוקי הטבע היה דואג ללוות אותנו גם במאה הבאה, מבקש לשחזר את ימי הזוהר של ארצו. פוטין רואה את רוסיה הגדולה בעולם, לא רק בשטח. אבל אין ספק שהכלכלה הרוסית מדשדשת, דבר שמחבל בשאיפות לחזור להיות בריה"מ.
אבל אוקראינה היא שדה קרב שבו יכול פוטין להוכיח לעולם - הנה אני פה, חי, בועט ופולש. חוסר תגובה אמריקנית צפוי - וגם של אירופה, ושל המערב בכלל - יהיה איתות חזק לסינים להתכונן לטקס העברת השרביט, שבכל שנה הולך ומתקרב. השאלה שרבים במערב מתחילים לשאול היא לא אם, אלא מתי.
וסין? היא ממשיכה להתעצם כלכלית (איפה היא ואיפה רוסיה), על הגב של ארה"ב ועל חשבונה. זו, אגב, אולי הסיבה שהסינים לא באמת ממהרים. הם לא סיימו להתעשר. אבל ביום הדין נתעורר עם ספינות סיניות מול חופי טייוואן. ביום שזה יקרה - תם הטקס. זה לא צפוי לקרות ב־2022, אבל השנה הזו רק תעצים את המגמה. ביידן וטראמפ לא הסכימו על דבר - להוציא האיום הסיני.
מנהיג סין, שי ג'ינפינג, צפוי לקבל בסתיו הקרוב מהמפלגה הקומוניסטית הסינית את המושכות בפעם השלישית (תקדים מאז מותו של מאו), כדי להמשיך לבסס את מעמד ארצו. התגעגעתם למלחמה הקרה בין בריה"מ לארה"ב? חכו לגרסה הסינית.
חידה ללא פתרון
ואיראן, כמובן. וושינגטון שמה את הדגש על האיום הסיני, ובעקבות כך נסוגה בשנה החולפת מאפגניסטן. היא עלולה לוותר על החזית האוקראינית - אבל גם על זו של איראן. אמריקה נסוגה מרצון, ואיראן - עם ההיסטוריה העשירה שלה - ממתינה ליום המיוחל מבחינתה, שיהפוך אותה למעצמה גרעינית. הסכם הגרעין שעליו כולם מדברים הפך להיות כמעט מטרה, ולא רק אמצעי. נזכיר שהמטרה היא לא הסכם רע ולא גרעין צבאי.
וושינגטון של ביידן, כמו זו של אובאמה, מאמינה יותר במילים ופחות במעשים בכל הקשור לאיראן. 2022 תהיה שנת מבחן. בחירות האמצע בארה"ב בנובמבר 2022 צפויות להביא למהפך בקונגרס. זה יכול להביא לשינוי נקודתי, אבל לא לשינוי מגמה. החברה האמריקנית שבעה ועייפה, ויותר מתעניינת בהגדרת מגדרים מאשר בהענשת עריצים.
וישראל, בתוך כל העולם המשתנה שלנו? אין ספק שאירופה עם רגשות האשם תרמה לנו רבות, גם אם היו פרקים שבהם נוצלו הפלשתינים כדי להוכיח שהיהודי הוא לא יותר טוב. ואמריקה, כמובן, נתנה לנו את כל העזרה בימים שבהם ערכים משותפים היו סוג של ערך עליון.
אבל היום מעצמה חדשה פורצת לחיינו, והיא מאמינה בקולקטיביזם טוטאלי, בעולם שבו הטכנולוגיה מעולם לא הייתה כל כך מתקדמת. כל זה הופך את העתיד שלנו לחידה. בדיוק כמו עם הקורונה, גם הפעם - לסין הפתרונות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו