יחד נשים לזה סוף: יום המאבק הבינ"ל באלימות נגד נשים

שירה וישניאק עודנה נפעמת מזיכרון האישיות החזקה שאפיינה את אחותה, מאיה ז"ל, שנרצחה במאי אשתקד על ידי בן זוגה, והיא בת 21 בלבד.

מגיל רך, הדבר שהכי אפיין את מאיה הוא אמנות הציור. מאיה היתה מסתובבת עם עט רישום ומחברת ציור ביד, והיתה לוקחת אותם לכל מקום - לבסיס, לראות חברות וגם לטיול שאחרי הצבא. לאחר הירצחה, מצאו בחדרה בני המשפחה עשרות ציורים, שאת רובם כלל לא הכירו. "הציורים הם פשוט מתנה שהיא השאירה לנו. ניסיתי לחשוב כיצד אתמודד עם החור הגדול שנותר אצלי לאחר הירצ חה, והבנתי שאני חייבת לעשות משהו חיובי ולהמשיך את הדרך שלה".

לצורך כך, החליטה להשתמש באמנות של מאיה כדי לגייס כספים לעמותות שפועלות למיגור האלימות כלפי נשים. "פניתי לעסקים ישראליים רבים במטרה לייצר שיתופי פעולה בכל צורה - ביצירת תיקים, מסיכות, שרשראות, גלויות - שעליהם יהיה ציור של מאיה, ושכל עסק מתחייב לתרום את הרווחים מהם לעמותות שפועלות למיגור האלימות".

בלוויה של מאיה ז"ל נכח מדריך שהכירה בפעילות שעשתה בגיל 14 בחטיבה. הוא הציג מכתב שכתבה, שבו הדגישה שת מיד תנסה לשנות דברים לטובה. "המשפט הזה מנחה אותי להתמודד עם אובדנה. בגלל שהיא היתה כל כך שמחה, אסרטיבית ואופטימית, והנתינה אפיינה אותה יותר מכל - היא האמינה בזה בלב שלם".

"אני חי בבדידות מאז הרצח של אמא שלי"

מיכאל קורוליוב, בנה של איריס וסילייב ז"ל שנרצחה באכזריות על ידי בעלה לשעבר ב-2013, שומר עד היום על חולצה שאמא שלו קנתה לו חודשים ספורים לפני הרצח המזעזע. הוא לובש את החולצה, שעליה מופיעים האתרים המרכזיים בפריז, ומרגיש מעט יותר קרוב אל אמו האהובה, שנלקחה ממנו לעולמים. "אמא שלי היעתה בטיול בפריז, ומשם היא הביאה לי את חולצת התיירים הזו", מספר מיכאל בן ה-21.

"כל דבר שאמא שלי הביאה לי חשוב לי והולך איתי עד הסוף. החולצה תמיד מלווה אותי. זה פריט עם ערך סנטימנטלי חשוב". איריס עלתה מרוסיה עם אמא שלה בשנות ה-90, כשהיתה בת 17 - והן התגוררו בירושלים. לאחר שירות לאומי ולימודים אקדמיים באוניברסיטה העברית בהר הצופים, איריס עבדה במשרד החינוך. "אמא שלי התחתנה עם זאב גורליק, ואני הבן הבכור", מספר מיכאל. "אבא שלי היה אובססיבי מאוד כלפיה. לפני שהם התחתנו, הוא איים שאם היא לא תתחתן איתו הוא יתאבד. הם התחתנו, ועברו חמש שנים עד שהביאו אותי לעולם. אני זוכר שהיו מריבות וצעקות ביניהם, והם התגרשו כשהייתי בן שש. אמא שלי התחתנה בשנית. אבא שלי צבר חוב תשלומי מזונות גדול לאמא שלי, וגם חוב מזונות גדול לאשתו השנייה, עד שהגיעה אשתו השלישית, ואז הוא רצח את אמא שלי".

למרות שחלפו שנים מאז הרצח, מיכאל מתקשה להשלים עם האובדן הנורא: "היה לי קשר קרוב מאוד עם אמא שלי. היא לימדה אותי הרבה דברים. היא היתה אישה מיוחדת, שחסרה לי מאוד. אני חי בבדידות מאז הרצח. אני מרגיש לבד בעולם".

"למדתי מהרצח, ואני אומרת לכולם: אל תשתקו"

בכל פעם שבה חנה ביטון נוגעת בשרשרת הזהב של אמא שלה, מזל ביטון, שאותה היא עונדת על צווארה, תחושת האובדן מתעצמת והזיכרון המוחשי מייסר אותה. ב-2013 נרצחה מזל על ידי בעלה השני בדירתם בירושלים. מזל, בת 78 במותה, שהתחתנה בפעם השנייה לאחר פטירתו של בעלה הראשון, השאירה אחריה שלושה בנים ושתי בנות מנישואיה הראשונים.

חנה ביטון בת ה-66, אחת מבנותיה של מזל ז"ל, נושאת מאז הרצח המזעזע את השרשרת שהייתה על צווארה של אמה, והגעגועים מציפים אותה: "אמא היתה נהדרת, אלגנטית, יפה, אהבה לחיות, אהבה את המשפחה והבית", מתארת חנה בכאב. "הנשמה שלה הייתה הילדים והנכדים שלה. עד היום אני לא חוזרת לעצמי. אני מרגישה כאילו יד ימין שלי נקטעה. הייתי איתה שעות בשיחות בטלפון. היא חסרה לי מאוד".

חנה מספרת על השתלשלות העניינים שהובילה לרצח הנורא של אמא שלה: "אבא שלי נפטר לפני 37 שנה, ואמא נשארה לבד. היא התחילה זוגיות, ועודדתי אותה להתחתן עם יצחק בן שטרית, שנראה לי אדם מדהים. היינו באים אליהם לשבת. בשנה האחרונה שלה, משהו עבר עליו. אני לא יודעת איך הוא חשב על הרצח. זה היה לינץ'. הוא דקר אותה עשרות פעמים בכל חלקי גופה. אני רק רוצה להאמין שהיא לא סבלה. מאז למדתי, ואני אומרת לכולם: אל תשתקו. אתם לא יודעים מאיפה זה יבוא לכם. צריך לדבר על כל סימן הכי קטן, כדי לא להגיע לפיצוץ. יש לי כאב פנימי תמידי שמלווה אותי".