עמודי שלמה: שלושה עשורים למבצע העלייה

"פירקנו את הכיסאות ממטוסי חיל האוויר ובמקומם שמנו מזרנים. ככה יכולנו להביא לארץ הרבה יותר אנשים. כמובן שהם לא היו קשורים בחגורות בטיחות", נזכר חגי יעקב (67), שלפני כ־30 שנה, בעת מבצע שלמה, היה ראש ענף במחלקת המבצעים של חיל האוויר בדרגת סגן אלוף.

יעקב הוא זה שהוביל את ההכנות למבצע: "קיבלתי הוראה לתכנן את המבצע חצי שנה לפני שביצענו אותו. זה היה אחד המבצעים המורכבים מבחינה לוגיסטית. במשך שבוע שלם הייתי באדיס אבבה יחד עם סגן הרמטכ"ל כדי לבחון את התכנון בשטח. את המבצע עצמו ניהלתי משדה התעופה שם".

בימים אלה מציינים 30 שנה למבצע שלמה, שבמסגרתו הגיעו לארץ ברכבת אווירית כ־14 אלף עולים מאתיופיה.

יעקב מספר על המבצע, שהיה מורכב ורגיש: "כל מה או מי שלא היה מוכן כראוי לפני המבצע ובמהלכו, היה מפיל את הכל. היה צריך לדאוג להסעת העולים מאזור השגרירות לשדה התעופה, וגם בארץ, משדה התעופה למרכזי הקליטה. היה צריך לגייס לזה עשרות אוטובוסים של אגד. נקודה משמעותית אחרת היתה גיוס הרופאים - ידענו שיש הרבה מאוד ילדים וידענו שיש נשים בהיריון, ולכן בכל מטוס שמנו רופא ודאגנו שהרופאים שגייסנו יהיו רופאי ילדים ומיילדים, ובאמת היו תינוקות שנולדו תוך כדי המבצע, חלקם על הקרקע וחלקם באוויר".

שיתוף פעולה לאומי

שנים לאחר מכן הפך חגי יעקב לטייס באל על, שלה חלק גדול מאוד במבצע: "כדי שלא נהיה כבולים לתקנות הטיסה האזרחיות גייסנו את חברת אל על למילואים, גם את הטייסים וגם את המטוסים. היו לזה הרבה משמעויות. זה אפשר לנו, למשל, לקחת יותר מאדם אחד במושב, מה שלא ניתן בטיסה מסחרית. היה מטוס ג'מבו שלקח איתו 1,087 נוסעים במקום 450 נוסעים, על כל כיסא ישבו שני אנשים - מה שהכניס את הטיסה הזאת לספר השיאים של גינס במספר הנוסעים במטוס אחד".

ומי שאכן נכנס לספר השיאים של גינס הוא אריה עוז, שבשנת 1991 היה קברניט בכיר באל על וראש אגף מבצעי אוויר של החברה. זו לא היתה הפעם הראשונה שנשלח להציל יהודים. 15 שנה קודם לכן היה קברניט של אחד מתוך ארבעה מטוסי ההרקולס שלקחו חלק במבצע אנטבה.

"אחרי שלוש שעות וחצי של טיסה, נשקו גלגלי מטוס הג'מבו את האספלט של מסלול הנחיתה באדיס אבבה", הוא מספר. "אני זוכר שראיתי את העולים מרחוק, הם צעדו בשקט מופתי, ללא מורא ופחד. הנשים עטופות בשמלות לבנות מעוטרות במעשה רקמה, הגברים, חלקם בחליפות, מחזיקים במטריות כהות, כסוככים על בני משפחתם. הם עלו על מדרגות המטוס הענק, ועשו זאת בביטחון, כאילו היו חברים במועדון 'הנוסע המתמיד' של אל על. זרם האנשים לא פסק. כל המקומות היו תפוסים, אך היה צורך להעלות עוד. אישרתי להביא עוד ועוד קבוצות, ובסך הכל היו 1,087 איש ואישה - כך שנכנסנו לספרי ההיסטוריה פעמיים".

על הרגע המרגש מבחינתו סיפר: "כשחלפנו מעל ירושלים, נשמעה במטוס זמרה חרישית 'ירושלים של זהב' שליוותה אותנו לנחיתה בבן גוריון. כל אחד מאנשי הצוות וגם אני מחינו דמעה נסתרת".

שעת חירום

באותן השעות, על הקרקע המתח היה רב. "קברניטי המדינה וכל מי שהיה בסוד העניינים עצר באותן שעות את נשימתו. את אנחת הרווחה שחררנו רק כאשר אחרוני העולים נישקו את האדמה בשדה התעופה בישראל. זה היה מרגש מאוד", כך מספר ראובן מרחב, לשעבר בכיר במוסד, שבזמן מבצע שלמה היה מנכ"ל משרד החוץ.

בשנות ה־60 שירת ראובן מרחב בשלוחת המוסד באדיס אבבה, והיכרותו עם אתיופיה סייעה לו במבצע. לאחר חידוש היחסים של ישראל ואתיופיה הוא נשלח לשם ב־1990 בשליחות שר הביטחון, משה ארנס, ופגש את ראשי הממשל כדי לקדם את עליית היהודים.

"כשהגעתי לאתיופיה פגשתי מדינה חרבה, והיה ברור שהמורדים בשלטון מתקרבים לאדיס אבבה. היה חשש גם לגורלם של היהודים ונוצר לחץ ציבורי להביאם".

היה חשש שמשהו לא יילך כשורה?
"במבצע בסדר גודל כזה תמיד יכולה להיות תקלה. תאר לך שאחד המורדים היה מוריד אוטובוס שהעביר את העולים מהשגרירות לשדה התעופה או מנסה להפיל את אחד המטוסים. למזלנו, דאגנו להרגיע את המורדים ולא היו שום תקלות. היה מזל גדול. לצד זה, מרגע שהחל המבצע דאגתי שהסעודים, שלא היינו איתם ביחסים דיפלומטיים, יקבלו הודעה שהשמיים הולכים להתמלא במטוסים ישראליים, כדי שלא יחשבו שיש פעולה של חיל האוויר".

על השותפות להיסטוריה הוא מספר: "אני גאה שיש לי חלק במבצע הזה. כמשרת ציבור זו הזכות הכי גדולה שהיתה לי. היה פה שיתוף פעולה מעולה של כל גורמי הממשלה, צה"ל והארגונים היהודיים בארץ ובחו"ל, ומי שניצח על המבצע המורכב היה האלוף אמנון ליפקין שחק המנוח".

מובן שאי אפשר לדבר על מבצע שלמה מבלי להזכיר את מי שנחשב לאדריכל המבצע - הדיפלומט ואיש הציבור אורי לוברני, שהלך לעולמו בשנת 2018. הוא האיש שהיה אחראי למשא ומתן ולהסכמים מול ממשלת הרודן האתיופי ולהשגת האישורים הנדרשים להבאת אלפי העולים. "הוא עשה פשוט עבודה נפלאה", מציין מרחב.

המספרים מאחורי המבצע

מבצע שלמה החל ביום שישי 24 במאי 1991, וגלש עד ליום שבת 25 במאי - כשאחרון העולים נחת בישראל. זו היתה רכבת אווירית של 36 שעות, שבהן הובאה לישראל כמות העולים הגדולה ביותר בזמן הקצר ביותר - 14,310 איש ביום אחד.

במסגרת המבצע השתתפו לפי הדיווחים 24 מטוסים של חיל האוויר הישראלי (18 מטוסי הרקולס ושישה מטוסי בואינג 707), עוד 8 מטוסי בואינג 77 של חברת אל על, שקיבלה אישור מיוחד לטוס בשבת, ואפילו השתתף במבצע מטוס אחד של חברת התעופה האתיופית.

במהלך המבצע נרשם שיא גינס על כמות נוסעים במטוס - 1,087.
ההחלטה להעלות ארצה את יהודי אתיופיה התקבלה לאור הקרבות הקשים שהתנהלו בין המורדים והממשלה, שהעמידו אותם בסכנה. אלא שיש עוד מספר מרכזי - 35 מיליון דולר - שעל פי פרסומים, זה הסכום ששילמה ישראל לממשלת אתיופיה תמורת הסכמתה לאפשר את הטסת היהודים.

הסכום הזה לא יצא מקופת משרד האוצר אלא מארגונים יהודיים בארצות הברית שנרתמו וגייסו הון כדי לסייע בהעלאת העולים. בסך הכל, מדובר על לא פחות מ־40 גיחות להעברת העולים מאתיופיה לארץ, כשאלפי אנשים לקחו חלק במבצע: אנשי הסוכנות היהודית, המוסד והשב"כ, טייסים, רופאים, דיילים ודיילות ויחידות מובחרות של צה"ל, בהן יחידת שלדג, שהוטסו מהארץ על מנת לאבטח את העברת העולים במשאיות לשדה התעופה וגם את השדה עצמו שהפך ליעד מבוצר. בתמונות ארכיון רבות נראים חלק מהעולים כשעל מצחם מודבקים מספרים זהים. הדבר תוכנן מראש, ונועד כדי לשמור על נוהל רישום מסודר ולשייך אותם לאותה דבוקה.

בעיית יהודי אתיופיה העסיקה בזמנו לא מעט את התקשורת, שסיקרה בהרחבה את הסכנה שריחפה מעליהם. בישראל כידוע קשה לשמור סוד והיה חשש כבד שהמבצע יתגלה - דבר שהיום בעידן האינטרנט בלתי אפשרי.

המשמעות תהיה שמדינות ערב ינסו לסכל את העלאת היהודים, ולכן ראש הממשלה בזמנו יצחק שמיר כינס את ועדת העורכים - הגוף שתיאם בין גופי התקשורת לבין גורמי הביטחון במדינה. מי שעמד בראש המבצע, אורי לוברני, העביר תדריך על הנעשה, ובתמורה גופי התקשורת התחייבו לא לפרסם דבר על אודות האירוע עד לסיומו.