15 שנים חלפו מאז רס"ל דודו עמר (25), סמ"ר הרן לב (20) ורס"ל עידן קובי (26) נפלו במלחמת לבנון השנייה, בשעה שהגנו על הבית, במובן המילולי ביותר של הביטוי; 15 שנים שבהן המשיכו הוריהם להתגורר בצפון, כשהשכול מלווה אותם בכל צעד ושעל.
עפרה בן שאנן, אמו של דודו, ממשיכה לפקוד בכל יום שישי את קברו הסמוך לביתה שבקריית שמונה. רגע לפני שהיא מתחילה לטרוח בבישולים לשבת, היא תמיד מוצאת זמן לטפח את הצמחייה שסביב הקבר. "אני לא יכולה לטרוח לכל המשפחה בהכנות לשבת, בלי שהוא יידע שאני לא שוכחת לטרוח גם עבורו", היא מספרת, "אני מרגישה שהוא כל הזמן לידי, ולכן מעולם לא חשבתי לעזוב את קריית שמונה - אין סיכוי שאעזוב אותו כאן לבד".
ורד לב, אמו של הרן ז"ל, הוצפה גם השבוע בזיכרונות כאשר הלכה על הגבעה שבקצה קיבוצה, מעיין ברוך; גבעה שעמדה ריקה וקירחת עד לנפילת בנה. מכאן אפשר להשקיף על הזירות שבהן אירעו כמה מהאסונות הקשים ביותר במהלך המערכות בצפון: זירת ליל הגלשונים בשנת 1987; זירת אסון המסוקים בשנת 1997; זירת חטיפת שלושת החיילים בהר דב בשנת 2000; ומאז 2006, השנה שבה פקד אותם אסונם הפרטי, בנה בעלה גבי אנדרטה לזכר בנם הרן ושלושת חבריו, שנפלו יחד עימו כשהטנק שלהם ספג פגיעה ישירה בבינת ג'בייל. הוא ממשיך לטפח אותה, באהבה ובכאב עצום, בהשראת הבן שאיננו. "לפני שהרן נהרג, גבי היה עושה חורים באבנים ושותל בתוכן צמחים", אומרת ורד, "הוא לא למד פיסול אף פעם, אבל אחרי שהרן נהרג הוא התחיל לראות דמויות באבנים וליצור אותן. כל מה שאת רואה כאן באתר פשוט יצא ממנו".
אחרי נפילתו של עידן קובי, מצא אביו איציק את נעלי הצנחנים האדומות שהותיר אצלו במחסן בחצר ביתו שבמושב יערה. הוא החליט, פשוטו כמשמעו, להיכנס לנעליו.
אף שכבר שוחרר משירות מילואים, חזר איציק והתגייס אליו מחדש - והפעם ביחידת המילואים של בנו. מאז, במשך 15 שנים, הוא ממשיך להתנדב לשירות - וזאת אף שבשנה האחרונה הגיעו לגיל פרישה ממילואים רוב חבריו של עידן, שהפכו עם השנים גם לחבריו שלו עצמו.
"אמא, אימנו אותי להילחם"
במלחמת לבנון השנייה ספגו יישובי הצפון מטחים כבדים ובלתי פוסקים של רקטות. רבים מהתושבים עזבו את האזור עד יעבור זעם; אולם הוריהם של דודו עמר, הרן לב ועידן קובי ז"ל נותרו בבתיהם שבקריית שמונה, בקיבוץ מעיין ברוך ובמושב יערה, הסמוכים לגבול לבנון, מפני שנחשבו עובדים חיוניים במצב החירום.
איציק קובי שימש נהג אמבולנס במרכז הרפואי לגליל בנהריה, ובמסגרת תפקידו פינה תחת אש אזרחים שנפצעו מהירי מלבנון, והוביל צוותים רפואיים מביתם אל בית החולים וממנו; עפרה בן שאנן, אמו של לוחם הנדסה קרבית דודו עמר ז"ל, עבדה בחברת התקשורת מירס בקריית שמונה, שהביקוש לשירותיה גבר מאוד במהלך המלחמה, בפרט בקרב אנשי מערכת הביטחון; ואילו ורד, אמו של השריונר הרן לב ז"ל, נותרה בקיבוץ מעיין ברוך במטרה להמשיך ולהפעיל את המכבסה המקומית.
"בגלל הירי הבלתי פוסק לא נשארו כמעט אנשים בקיבוץ", משחזרת ורד, "הואיל והמכבסה לא היתה ממוגנת, הייתי הולכת לישון ב-02:00 וקמה ב-04:00 כדי לכבס לחיילים שהיו מסביב לקיבוץ. על הרן וחבריו הוטל בכלל לשמור על כביש 443 שליד מודיעין. לפני שיצאנו לבקר אותו, הגיע אלי אדם דתי במדים וביקש שנכבס בדחיפות בגדים של חיילים שהיו צריכים לעלות ללבנון. מכיוון שזה היה באור יום לא יכולתי להפעיל את המכבסה, אז כיבסנו את הבגדים במכונות הכביסה הפרטיות של החברים בבתיהם. כשהלכנו לבקר את הרן, הוא אמר לי, 'מתסכל שאימנו אותי להיות לוחם על טנק, ואני שומר על כביש במקום להילחם עכשיו על הבית'.
"כשחזרנו הביתה הכל בער מסביב בגלל ירי הקטיושות המאסיבי. בשבוע האחרון למלחמה, כשכבר התחילו לדבר על סיומה, העלו את הרן וחבריו לצפון לאימון לקראת כניסתם ללבנון. לפני שהם נכנסו, הוא נענה לבקשתי והביא לי את הכביסה של החבר'ה שלו. ב-10 באוגוסט היינו צריכים להעלות לתורה את בני שביט לקראת בר המצווה שלו, ונאלצנו לבטל אותה בגלל המלחמה. ב-12 באוגוסט הרן נהרג. במקום לעשות עלייה לתורה לבננו הקטן, עשינו הלוויה לבננו הבכור".
נולד במלחמה, ומת במלחמה
דודו עמר מקריית שמונה, ששירת כחייל מילואים ביחידת הנדסה קרבית, נפל יום אחד אחרי הרן ז"ל. זה קרה בערב הפסקת האש, כשדחפור ה-D9, שבו נשלח לפתוח ציר לכוחות בוואדי סלוקי בדרום לבנון, ספג פגיעה ישירה. "באותו יום התכנסו בבית החייל בקריית שמונה חיילים עם מכשירי סלולר מקולקלים, אז יצאנו לתת שירות", נזכרת עפרה, "היה קשה לנוע ברחובות בגלל הירי הבלתי פוסק של הקטיושות. לפני שיצאתי מהבית היתה לי תחושה לא טובה. אמרתי לילדים שאף אחד לא עונה היום לטלפון. הלכתי לעבודה, לא יכולתי להתרכז, וכל הזמן רעדו לי הידיים. היו שם מלא חיילים, ופתאום אני קולטת בזווית העין ששניים מהם מתקרבים אלי. שאלתי את המנהל שלי מה הם רוצים, אף שידעתי שהם באים אלי. הם קראו לו הצידה ואז ניגשו אלי, הכניסו אותי לחדר, ובישרו לי את הנורא מכל.
"כשקברנו את דודו המלחמה נגמרה והירי כבר פסק, אבל כל האוויר היה עדיין מלא בריח של עשן מהשריפות שנגרמו מנפילות הקטיושות. בני בכורי, שנולד בקריית שמונה במלחמת לבנון הראשונה, נהרג בסיומה של מלחמת לבנון השנייה".
בדומה לדודו עמר, גם עידן קובי ז"ל נקרא בצו 8 למלחמה. זה קרה ימים ספורים לאחר חתונת אחיו. ב-9 באוגוסט הוא עלה עם חבריו לצנחנים לכפר דבל. פגיעת טיל נ"ט הביאה למותו ולמות שבעה חיילים נוספים. "ב-03:00 נשמעה הדפיקה בדלת", משחזר איציק קובי, אביו של עידן ז"ל, "אחד מנציגי קצין העיר נצמד אלי ולא זז ממני כי הוא פחד שאעשה משהו לעצמי, עד שנאלצתי להיות תקיף כלפיו".
לא נפל לשווא
15 שנים חלפו מאז המלחמה ששינתה את חייהם לעד, וכל אחד מהם מצליח למצוא מעט נחמה תחת הצל הכבד של השכול. "הנכד הבכור שלי הוא בן 9, והכי כואב לי שדודו לא הכיר את האחיינים שלו". אומרת בכאב עפרה, "אני אומרת להם שהוא לא הכיר אותם, אבל הוא שומר עליהם מלמעלה".
ורד לב, אימו של הרן ז"ל, אמנם כועסת "על המחדלים שהובילו למותו של הרן, אבל מאז חלפו גם 15 שנים של שקט - אז יש גם איזושהי נחמה שמותו לא היה לשווא". ואילו איציק קובי, אביו של עידן ז"ל, מסכם: "השקט הזה הוא שקט מתעתע, אבל הכל משגשג. הצימרים בסמוך לגבול עובדים, אנשים מגדלים גפנים, היישובים גדלים ומתפתחים והכל עובד. הפרידה מהבן היתה, וגם תמיד תהיה, קשה מאוד - אבל אני גם שואל איפה היינו לפני המלחמה ההיא, ומסתכל קדימה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו