את הבוץ הלבנוני יש לייבש - בהכרעה ברורה של חיזבאללה

המלחמה הנוכחית בלבנון החלה ברצף פעולות מבצעיות מוצלחות וחסרות תקדים, החל ממתקפת הביפרים שלא לקחנו עליה אחריות וכלה בחיסול כל צמרת חיזבאללה. פעולות אלה גרמו, בזמן קצר, לריסוק תשתית הפיקוד והשליטה של הארגון, להשמדת חלק מהמערך הרקטי והכוח הלוחם שלו ובנוסף ולא פחות חשוב מכך, לפגיעה מוראלית בצבא הטרור, שהטיל את מוראו על אזרחי ישראל ולבנון כאחד.

מרגע שהחלה הפעולה הקרקעית בלבנון נוחל צה"ל הצלחות מבצעיות מרשימות הכוללות השמדת מאות מחבלים, איתור כמויות מבהילות של אמצעי לחימה ופירוק תשתיות תת קרקעיות, שהפכו את דרום לבנון למתחם צבאי מבוצר ומחומש, כחלק מהכנות חיזבאללה לכיבוש הגליל.

על ההצלחה המבצעית מעיב ענן המחיר שהחברה משלמת

על ההצלחה המבצעית הזו מעיב ענן המחיר שהחברה הישראלית משלמת בימים האחרונים, המתבטא במספר גדול של לוחמים שנפלו בקרבות הקשים.

הנופלים, אשר בגבורתם הקריבו את חייהם על הגנת המדינה, העלו לסדר היום הציבורי את הדיון הנוקב שהתרחש כאן בשנים בהן צה"ל החזיק ברצועת הבטחון (1985-2000). באותה תקופה נפלו ברצועת הבטחון 414 לוחמים בפעילות מבצעית, בעיקר מול מחבלי חיזבאללה אשר התעצמותו, בתמיכה צבאית וכספית של איראן, החלה כבר אז.

ארגוני מחאה רבים ובהם ארגון "ארבע אמהות" תבעו אז את נסיגתו החד צדדית של צה"ל מלבנון משני טעמים עיקריים; הדאגה לחיי הלוחמים והטענה שאחזקת דרום לבנון על ידי צה"ל היא הסיבה להתנגדות חיזבאללה, עקב חציית האוכלוסייה השיעית לשניים.

בלחץ המחאה הציבורית החליטה ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק לסגת באופן חד צדדי מלבנון. ב-24 באוקטובר 2000 עזב אחרון חיילי צה"ל את רצועת הבטחון בלבנון, תוך שהנסיגה  לוותה במחזות לא מחמיאים לצה"ל - אחרוני החיילים עזבו את המוצבים בריצה לשטח ישראל, תוך השארת לא מעט ציוד לחימה וחומרים סודיים מאחור ולא פחות חשוב מכך, תוך שישראל מפקירה רבים מאנשי צד"ל, בני בריתה במשך שנים רבות.

לקח מרכזי אותו ישראל הייתה צריכה ללמוד מאותה נסיגה, הוא שהפניית הגב לבעיה, לא גורמת לה להעלם. ההיפך מכך. ניסיונה של ישראל לצאת ממה שהוגדר בתקשורת ומובילי דעת קהל "כבוץ הלבנוני" הביא את הבוץ לשערינו. הנסיגה המבוהלת יצרה אצל תומכי נסראללה תודעת ניצחון, אשר תורגמה מיד לאחריה לנאום קורי העכביש שנישא על ידו בבינת ג'בייל.

הנרטיב שחיזבאללה הציג לציבור הלבנוני ולפטרוניו באיראן ולפיו הוא זה שהוריד את ישראל על ברכיה וגירש אותה מלבנון, תרם גם להפיכתו לכוח פוליטי חזק אשר למעשה מכתיב את רצונו גם לממשל הלבנוני.

אסור ליפול למלכודת הדבש של בריחה "מהבוץ הלבנוני"

מתוך הרצון לברוח מהבוץ הלבנוני, ישראל תרמה להפיכת חיזבאללה לארגון עוצמתי אשר קובע את כללי המשחק בגבולנו הצפוני.

את הכללים הללו לא השכלנו לשנות גם במלחמת לבנון השנייה. גם אז, ניהול המערכה בצורה לקויה והחשש לשקוע שוב "בבוץ הלבנוני" הביא את הממשלה ואת צה"ל לסיים את המערכה במהירות, לסגת מלבנון תוך מספר שבועות, ולבסס את ביטחוננו על החלטת מועצת הבטחון 1701, אשר הופרה על ידי חיזבאללה החל מיומה הראשון.

למדינת ישראל אסור ליפול הפעם למלכודת הדבש של בריחה "מהבוץ הלבנוני" וחתירה מוקדמת מידי להסדר מדיני על בסיס ההישגים הצבאיים המרשימים אך החלקיים עדיין. מלחמת הגבורה של לוחמי צה"ל בכפרים השיעים של דרום לבנון, חושפת מדי יום את עוצמת הבעיה ממנה העלמנו עין.

כמויות הרקטות, הטילים, כלי הנשק וחומרי הנפץ התקניים, כולם תוצרת איראן ורוסיה, יכלו בקלות לחמש צבא סדיר של מדינה. התשתיות התת קרקעיות המושמדות, הן כה משמעותיות עד שפיצוצן גרם להתרעות על רעידת אדמה בישובי הצפון.

הרגישות העצומה של החברה הישראלית לחיי לוחמינו, מבדילה אותנו מארגוני הטרור המקיפים אותנו, המקדשים את המוות. היא חלק מהיותנו חברה ערכית ומוסרית. יחד עם זאת, ישראל ניצבת בפני איום קיומי. מוטב שלא נשגה שוב באותו הלך מחשבה אשר ממשכן את העתיד, תמורת שקט זמני בהווה.

איננו צריכים לכבוש מחדש את לבנון ולהחזיק בה לשנים ארוכות. אבל את הבוץ הלבנוני נצטרך לייבש. המשמעות הפרקטית היא פגיעה אנושה בחיזבאללה, באופן שלא יוכל לשמש יותר כגורם צבאי אפקטיבי המאיים על ריבונותה של מדינת ישראל ואף לא יוכל להיות צד להסדר כזה או אחר.

וזה ייקח עוד זמן וגם יחייב את צה"ל להחזיק ברצועת בטחון שתגן על יישובי הצפון, עד שימצא ההסדר המדיני והצבאי שיאפשר לצה"ל לחזור לקו הגבול הבינלאומי. הפעם לא במנוסה, אלא לאחר ניצחון והכרעת חיזבאללה.

תא"ל במיל' דני ון בירן הוא יו"ר תנועת "נקראים לדגל" וקצין מילואים ראשי לשעבר