מי שמוכן להרים את העיניים לרגע מתלאות הפוליטיקה והקורונה, ובוחן את הצלחת הפרויקט ששמו מדינת ישראל מפרספקטיבה היסטורית רחבה, יודע שראוי להכתיר אותו כהצלחה מסחררת. מי שמעדיף - ויש כאלה לא מעט לאחרונה - לאמוד את מצב האומה על בסיס כותרות המהדורות, ימצא את עצמו מתגעגע לתקופת האבן.
מה לעשות שהבכי והנהי הפכו היום לאופנה במרחב הפוליטי־תקשורתי. כתבו את זה קודם, לפניי - הספורט הלאומי שלנו הוא לקטר. אבל הבאנו אותו בזמן האחרון לדרגת אמנות־עילית. אנחנו אלופים בלצבוע הכל בגוונים קודרים של כישלון ומחדל; רואים בכל תקלה "משבר", ומעצימים כל תסכול ל"זעקה", ומשוכנעים שכל קושי הוא "קץ הבית השלישי".
נכון, שרשרת הבחירות הלא־נגמרת יוצרת תחושה שהכל תקוע, ושהעם הנבחר הופך לעם הבוחר. זה מתיש, ומייאש. מה כבר רצינו? ממשלה מתפקדת ומנהיגים שמוכנים לעבוד יחד בשבילנו אחרי ארבע מערכות בחירות? ונגיף הקורונה שעשה בנו שמות והותיר אותנו בלי חמצן ועם מחנק כבד בגרון - יצר תחושה של אין־אונים מתמשך. מדינות מערביות מובילות, מהסוג שתמיד הסבירו לנו שמהן צריך ללמוד איך נראית מדינה מתוקנת, מתכנסות לסגרים נוספים ומביטות בקנאה במבצע החיסונים שלנו ובחזרה הצוהלת אצלנו לשגרה האביבית. ובכל זאת, עוד אי אפשר להגיד שזה מאחורינו - לא רפואית, לא כלכלית, לא חינוכית, ואולי גם לא חברתית.
הסכמי שלום,
ופרופורציות - גם היסטוריות; אני חושב על הדברים שאיתם התמודדו הדורות הקודמים: מלחמות קיומיות וכבדות דמים, גלי טרור איומים, תקופות צנע ומשברים כלכליים... כל דור ומנת חלקו. לא בטוח שהייתי רץ להתחלף. אבל, אומרים לנו, פעם זה היה שונה. היתה סולידריות, היתה אחווה, היתה תחושת ביחד, היתה מטרה משותפת. זה נכון - ולא נכון.
אני זוכר את עצמי כילד, צופה בהתרגשות במצעד הצבאי של ישראל, ביום הולדתה ה־25. אני זוכר את הגאווה שחשו הוריי. היו מי שהגיע למצעד ברגל, ומי שהחנו לא רחוק אוטו אמריקני מהודר (אלה היו ימים שרק קומץ יכול היה להרשות לעצמו להחזיק רכב, ושהמכוניות האמריקניות נחשבו ללוקסוס מיוחד במינו). וזה לא שלא היו מתחים חברתיים, וזה לא שאי־השוויון הציק פחות. אבל בכל מה שקשור למדינה, אכן היתה תחושה של שותפות: המדינה של כולנו באותה מידה.
מי חשב אז במושגים של "גנבו לי את המדינה" או "תחזירו לי את הארץ הישנה והיפה"? וזה נכון גם שעם כרטיס מפלגה אדום היית קצת יותר "שייך" והיו לך אולי קצת יותר חברים במקומות הנכונים, אבל ההורים שלי, שהעדיפו את בגין, לא חשו לרגע שהם מנותקים מהאירועים, מהשמחות ומהחוויה הלאומית.
וישראל השנייה,נמשיך להיות גאים
תחושה שאם הצד "שלנו" לא מנהל את ההצגה, אז זו כבר "לא אותה הארץ". תחושה ש"הם השתלטו" וש"ארצי שינתה את פניה", ושאם אנחנו לא מובילים, אז אנחנו כבר פחות גאים בארץ, במדינה, בעם. וזה, אולי, יותר מכל מיתוס מוגזם על "גזענות" ו"אפרטהייד", משהו שראוי לנו לתקן, לפני שיהפוך לשסע. להחזיר את תחושת השייכות והשותפות מעבר לכל מחלוקת ותחרות.
אם הסבא־רבא שלי היה יודע מאיזה סוג של צרות "ייהנה" הדור שלנו, הוא היה בטוח שעובדים עליו. אם היה מעלה על דעתו שלמדינה שלו יהיו אי פעם יכולות מודיעיניות וצבאיות לגרום להפסקות חשמל במרחק של אלפי קילומטרים, שהיא תהיה "אומת הסטארט־אפ" והטכנולוגיה, שתפתור את מצוקת המים ותתקרב לעצמאות אנרגטית, ותכרות בריתות חמות וקשרי ידידות עם עמי האזור ותהיה קרן אור לעולם בשעת משבר גלובלי - הוא היה פוחד לבטא את זה, פן יאשפזו אותו במחלקה סגורה.
אז בשביל הסבא־רבא שלי, והחברות והחברים שלו ובני דורו, ובשביל הדור שיום אחד יקרא לנו "אבות אבותינו", בואו נתעקש לעשות הכל כדי שכולנו, אבל כולנו, נמשיך להיות גאים בישראליות שלנו, ובישראל שלנו. יש לנו כל הסיבות בעולם. חג עצמאות שמח!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו