דרכו האחרונה: החלל החטוף אוהד יהלומי, שנרצח בשבי חאמס, הובא היום (רביעי) למנוחות באדמת ניר עוז.

עשרות במחלף ראשון לציון, מלווים את אוהד יהלומי בדרכו האחרונה. גם עובדי רשות הטבע והגנים, שם אוהד עבד כפקח, ילוו את משפחתו במסע ההלוויה.

ימית אביטל – חברתו של אוהד יהלומי בראיון בגל"צ: "תמיד אמרנו בקיבוץ שהוא חתול ששורד הכול, קשה לי לחשוב עליו בלשון עבר. אוהד היה בחור מאד שקט, עשה המון, היה פשוט בן אדם מאד טוב, חשב על החברה אנשים סביבו, אלו שגרים לידו, ניסה לעזור כמה שאפשר היה איש טבע, עבד ברשות, ידע המון, על עקרבים, כתב ספר.

"היה כיף איתו הרגשתי תמיד מאד בטוחה לידו, רצנו בשדרות ליד הגבול, המון שטח, המון צחוק, אם היה כלבים משוטטים שניסו לתקוף תמיד ידע מה לעשות,. היה לנו שיחות על הרצון לפתור את המשבר הזה, להיות שכנים טובים, באמת האמנו ששכנות טובה עם העזתים יכולה להיות טובה יותר, יכולה להאמין בלב מלא שלא חששנו שיקרה משהו כזה".

"הוא דאג המון לפזורה הבדואית במקומות הכי קשים, היינו דואגים להם לציוד בטנדר של הרשות, שמיכות, נעלים, אופניים, כל שבוע היה לוקח את זה או לפזורה או לגבול לאנשים שצריכים עזרה, והיה עושה זאת באהבה גדולה", המשיכה. "זה הכי כואב. תחושה של פגיעה באמון. אני מאמינה שבת שבע והילדים מעכלים את זה לאט לאט כמו כולם, זו תהיה פרידה מאד לא פשוטה. זו אבדה גדולה לעם ישראל לא רק לקיבוץ ניר עוז ולרט"ג".

הספדים

אלמנתו בת שבע ספדה: "שואלים אותנו אם לא פחדנו לגור בעוטף או מחדירת מחבלים, אבל תמיד הרגשנו בטוחים כשאתה איתנו".

"ב-7 באוקטובר יצאת להגן עלינו - וזה כ"כ מתאים לך, זה חלק ממך וזו מהותך", אמרה. "להגן על המשפחה שלך, שבה כל אחד מחובר לשני. תמיד הרגשנו בטוחים ומוגנים כשאתה לצדנו, לא תיארנו לעצמנו שהאפלה תגיע בדמותם של מאות מחבלים שטופי שנאה, ושהיא תצליח לכבות את אורך. איך אני מתקדמת בלעדיך? היינו בטוחים שאם מישהו יכול לצלוח את השבי הקשה - זה אתה. כי אין חזק יותר ממך, הן בגוף והן ברוח. ואפילו דמיינו שהתחבבת על חוטפיך, כי כזה אתה".

אפרת, אחותו של אוהד יהלומי, ספדה: "אני עדיין לא מסוגלת לפנות אליך בלשון עבר. איך מסכמים חמישים שנה בין אחים?

"גדלנו יחד, בהפרש של שנה ותשעה חודשים. אומנם אתה הצעיר, אבל תמיד היית קיר המגן שלי מול כולם. חסר היה למישהו שיתקרב אליי או יפגע בי—למרות שאתה ידעת "לכסח" אותי יופי בבית... ילד שובב. היינו שובבים יחד, והטרחנו את אבא ואמא. לפעמים, כשלאבא כבר נמאס מהשטויות שלנו, הוא היה שולח אותנו כל אחד לחדרו. החדרים שלנו היו צמודים, אז היינו מציצים מהדלתות, עושים פרצופים אחד לשנייה, ומתפוצצים מצחוק. גם כמבוגרים, השטותניקיות ליוותה אותנו כל הזמן.

"תמיד אתגעגע לשטויות שלך ולשטויות איתך. כשמרק ואני החלטנו לעזוב, לא כולם תמכו בהחלטה. אתה אמרת לי שאתה עצוב, שהמרחק יהיה קשה, אבל הוספת שאם זה הדבר הנכון עבורנו—אתה תומך ושמח בשבילנו. אתה לא יודע כמה חשוב היה לי לקבל ממך את ברכת הדרך. היום, במבט לאחור, אני מרגישה פספוס גדול על השנים שהייתי רחוקה, על החוויות שיכולתי לחוות איתך ולא חוויתי. אני אוכלת את הלב על זה שלא הסכמתי להצטרף אליך לטיול בירדן, ועל עוד כל כך הרבה דברים שלא עשיתי איתך.

"אני מתגעגעת לשיחות שלנו בשעות לא שגרתיות, כשהיית בדרך הביתה. שיחות נפש—על הדברים הטובים וגם על היקרים לנו. הייתי "חופרת" לך על השקעות, על זה שצריך להתכונן לפנסיה מבחינה כלכלית... וזרמת איתי. כמה חודשים לפני שנחטפת באכזריות, אמרת לי שאתה תכף בן חמישים, שיש לך את כל מה שאתה צריך, ושאתה רק רוצה ליהנות מהילדים ומהמשפחה. בדיוק בגיל שבו יכולת ליהנות מפירות עמלך, חייך נלקחו. וזה שובר לי את הלב. לא עוזבת אותי המחשבה שהיית צריך להיות כאן עכשיו.

"איך לקחו אותך? הרי אתה אדם של שלום, של טוב, של נתינה ואהבה. באמת שאלוהים לוקח את הטובים ביותר... זה לא הוגן".