"אברה היה מבחן האזרחות שלנו - ונכשלנו": היה צריך טרגדיה לאומית כדי להחזיר את "החטוף השקוף"

במשך שנייה או שתיים, הנוכחים בחדר לא זיהו את הדמות שיצאה מרכב החמאס. אז מישהו צעק "זה אברה". אחרי עשר שנים וחמישה חודשים, 3,821 ימים בשבי, הסתיים הסיוט של אברה מנגיסטו ותם המאבק, שאיך נאמר זאת בעדינות, לא כולנו השתתפנו בו. ואלמלא 7 באוקטובר, ספק אם השבוי השקוף היה שב היום (שבת) לביתו.

"שמחה גדולה ויחד עם זאת לב כואב. לא יכולנו להתפכח קודם?", שאלה מזי טזזו, מוותיקות המאבק להחזרת אברה. "אם לא המלחמה, אברה היה נמק בשבי. היום אני בת 44, ובתחילת המחאות עוד לא הייתי נשואה ועוד לא נשאתי ברחמי שלושה בנים. במשך המחאות שאלתי לא פעם: 'איפה העם שלי?' עם שלם היה צריך לקום ולדרוש לא לראות סבל, ולהביט מהצד".

התפוצצות רגשות שמערבת דמעות ושמחה

בשעות הבוקר המוקדמות, האולם הקטן במרכז אשקלון התמלא בעשרות בני משפחה, חברים ופעילים שבמשך שנים התרוצצו ברחובות וניסו לעורר עניין בשבוי הוותיק ביותר וללא הועיל.

מהראשונים להתייצב היה רץ המרתון, גזאצ'ו פנטה, שהגיע הישר מאימון קליל של ריצת 16 קילומטר. לא הייתה תחרות בעולם שפנטה לא הזכיר את חשיבות המאבק להחזרת מנגיסטו. "כבר יומיים שלא הצלחתי להירדם", הודה הרץ למרחקים ארוכים. "לא האמנתי עד שראינו אותו בתמונות. אנחנו הרי מכירים את חמאס, עד שאתה לא בידי הצלב האדום, זה לא נגמר".

בהתחלה חשבו להקרין את החזרה החגיגית על מסך גדול, אבל תקלות של הרגע האחרון אילצו את המארגנים להקרין את האירוע על שני מחשבים ניידים, קטנים. לנוכחים הספיק לראות את פניו של אברה ולדעת שהוא בידיים בטוחות.

"זו התפוצצות רגשות שמערבת דמעות ושמחה", הודה אלי פקדו, שגדל עם אברה בשכונת עתיקות באשקלון. "היה לא קל לראות אותו. הוא נראה מפוחד, אבל לפחות עמד על רגליו. חוסר הוודאות אם הוא חי ומה קורה איתו בשבי - גמר אותנו בשנים האחרונות".

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"

אל האולם הגיעה הזמרת שים מקונן, שביצעה שיר שכתבה לכבוד שובו של אברה, כשכל הנוכחים הצטרפו בפזמון. "הנה הוא פה, הנה האור, כמה שנים התפללנו שתחזור".

לגילי אליאס, קרוב משפחתו של אברה, לא שינה שקצת זייף בפזמון, הוא ריחף אתמול באופוריה. אחרי שמנגיסטו נכנס לרכב של הצלב האדום, הוא בירך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" על דאבו, החלה לשבת של העדה האתיופית.

אליאס לקח את המיקרופון ואמר לנוכחים: "מה שראינו כרגע זה נס אחד גדול. אחרי יותר מעשר שנים, אברה עומד על הרגליים. כנראה שזו השגחה של בורא עולם, ושבעזרת השם כל החטופים ישתחררו ויגיעו לביתם, והחללים לקבורה. חייבים להמשיך את העסקה".

אליאס מיהר לתל אביב, לבית החולים איכילוב, בכדי להמשיך בחגיגות החזרה. לפני שעזב אמר: "במהלך המאבק, לא פעם הסתובבתי עם חולצה 'אברה הוא מבחן האזרחות שלנו' - וזה הסיפור. איפשהו נכשלנו, כי לא הייתה עסקה רק להחזרתו. רק בגלל מה שעברנו ב-7 באוקטובר, הוא שב כמעין טרמפיסט. אבל כרגע אני מאושר. המראות ענו לי על הציפיות וכעת רק נותר לראות איך הוא נפשית, בתקווה שהוא בסדר".

כואב לדעת שאתה אפילו לא בעדיפות שנייה

מנגיסטו, בן ה-38, הוא מתמודד נפש שחצה את הגבול בספטמבר 2014. סביבתו יודעת ששיקומו יהיה ארוך ומורכב. בין הבאים אתמול לאשקלון היה גם אשר רחמים, עובד סוציאלי קליני, שליווה לפרקים את משפחתו של אברה.

"הפעם זה צריך להיות שונה וצריך לטפל לא רק בו, אלא בכל המשפחה, כי זו הדרך היחידה לחזק אותם", אמר רחמים. "זה בלתי נתפס לראות אותו אחרי כל מה שעבר. אחי נעלם בדרך מאתיופיה לסודן, לכן אני מתחבר לנושא באופן אוטומטי".

לפחות כאן הסוף טוב.

"נכון, אבל החברה הישראלית התגלתה במערומיה. היא הראתה שיש טובים יותר וטובים פחות, וכואב לדעת שאתה אפילו לא בעדיפות שנייה. אני מלווה משפחות שכולות במלחמה האחרונה ואחוז החיילים בני העדה שנפלו גבוה מהיחס שלהם באוכלוסיה. אי אפשר לקחת מאיתנו את השייכות למדינה, אבל לגבי השייכות לחברה? זה עניין שטעון שיפור".