תקראו את זה טוב טוב נבלות החמאס, אנחנו ננצח, למען שירי, אריאל, כפיר וכולם

המאמר הזה נכתב ב-19.2.2024, כששמועה עקשנית על מותם של ילדי משפחת ביבס הופצה וקרעה לנו את הלב. עשיתי אז הסכם עם העורך: אני אכתוב את המאמר ואתפלל שהוא לא יפורסם לעולם ושלא אקבל את התמורה עליו. אנחנו נאלצים לפרסם אותו עכשיו, בלב שבור לרסיסים.

משפחת ביבס היא הסמל של המלחמה הזאת. היא התמימות המוחלטת מול הרשע, מול הציניות מעוררת הקבס של חמאס. הפנים המבועתות של שירי וילדיה ברגע החטיפה צרובות לנו בזיכרון ולעולם לא ימחו. התמונות המתוקות של כפיר ואריאל מתנוססות כמעט בכל העולם, ודורשות בלי מילים: תחזירו אותם הביתה. שחררו אותם כבר, נבלות חסרי לב.

אימה טהורה

הסרטון שפורסם על ידי דובר צה"ל המתעד את הרגעים בהם שלושת בני המשפחה, שירי ושני ילדיה הקטנים, מובלים ברחוב צדדי בחאן יונס, אמא אחת לביאה ושני גורים אדמוניים, מוציא אותנו מדעתנו. למה? כי זה נראה קל, כל כך קל. כמעט בנאלי.

כמו סרטון יוטיוב של "עשה זאת בעצמך: והפעם – חטיפת משפחה יהודית יפה ומתוקה שלא הרעה לאיש, צעד אחרי צעד". איך? חוצים את גדר הגבול עם טרקטורון, חוטפים משפחה מניר עוז, מהטרקטורון מעבירים אותם לטנדר, חוצים את הגדר חזרה, נוסעים לחאן יונס, יורדים, מכסים אותם בשמיכה והולכים למקום מסתור. כמה פשוטה האימה הטהורה שלא נותנת לעם שלם מנוח.

תעזבו עם. לכל מי שיש לו לב. לכל מי שיש אמא או ילד שהוא אוהב. האישה הזאת, שירי ביבס, בבגד ורוד ובידיה שני ילדים ג'ינג'ים מתוקים, תמימים, טורפים את חלומותינו מאז היום ההוא. המבט שלה מלווה אותנו לכל מקום, כמו בתמונה במוזיאון.  איך אפשר לנשום ככה? (השאלה הרטורית הזאת לא מופנית לתת מזכ"ל האו"ם לעניינים הומניטריים, מרטין גריפית'ס, שהצהיר בראיון שנתן לסקיי ניוז שחמאס הוא לא ארגון טרור אלא קבוצה פוליטית. עניין סמנטי כנראה.)

היא הטוב, החמלה, הרכות

ודווקא העובדה שהסרטון הזה לא מבוים, שהוא תופס רגע שאף אחד מהמצולמים לא ידע שהוא מתועד בו – איום יותר. בסרטון אנחנו רואים את שירי מובלת בשביל חולי. צעדיה כבדים. היא לא צועקת. לא מתנגדת. היא יודעת שאין לה סיכוי. שבעה חמושים מקיפים אותה. שווה להם להתאמץ כי מבחינתם היא קלף. הילדים שלה הם קלף. הנבלות מכסים אותה בשמיכה ורק הראש של אריאל הקטן, הכתום, מבצבץ מעל. היא בתפקיד. תפקיד של אמא. היא עוטפת את הילדים שלה, מחבקת אותם, מגוננת. מה עוד היא יכולה לעשות מול הרשע המוחלט? היא הטוב, החמלה, הרכות. אני מדמיינת אותה ממשיכה להלחם עליהם, בשבילם, כל רגע נורא בימי החושך האלה.

נראה שהיא לבד ברחוב ההוא. רק היא והילדים והחמושים. אבל היא לא, ולעולם לא תהיה. יש עם שלם של אריות מאחוריה. עם שנלחם כבר חודשים לשנות את המאזן של אותו יום נורא שבו הרוע שלט. עם שמנצח. עם שלא יפסיק עד שכולם יחזרו וכל השפלים יושפלו לעפר.

אז תקראו את זה טוב טוב נבלות: אנחנו לא נפסיק. אנחנו ננצח אתכם ואנחנו נחזיר את החטופים עד האחרון שבהם. ואת המשפט הזה תקראו כמה פעמים בשביל שייקלט טוב טוב במוח המעוות שלכם: לעולם לא יהיה לכם כוח להרע לעולם יותר. אפילו לא פרומיל מהכוח שהיה לכם אז. רק כשכל זה יתממש, רק אז ננשום סדיר שוב. רק אז נישן.