"השגרה השתנתה, הביטחון באספקת המוצרים נשאר"

הפסקת האש שנכנסה לתוקף באוקטובר 2024 הביאה לסיומה שנה מורכבת, שבמהלכה סבל אזור הצפון כולו מירי טילים ומשיתוק מוחלט של מרבית תחומי החיים. כעת, בזהירות המתבקשת ועם לא מעט אופטימיות, חוזרים חלק מהתושבים המפונים לבתיהם, וגם הכלכלה המקומית מתחילה להתאושש. הדרך לחזרה מלאה לשגרה אמנם עדיין ארוכה, אבל החוסן שפיתחו תושבי הצפון ובעלי העסקים במהלך השנים מוכיח שגם הפעם המלחמה לא תשבור אותם.

"זו הייתה תקופה מאוד מאתגרת", מספר נפתלי צינקר, מנהל "תנובה גליל" שבדרום קריית שמונה, המפעל הכי צפוני בארץ, "המשמעות של עבודה במלחמה היתה לקבל החלטות לא פשוטות ולבחור להשאיר בני משפחה שפונו מבתיהם, לנסוע בכבישים ריקים, להגיע למפעל ולרוץ לממ"ד, לעיתים כמה פעמים ביום".

במפעל תנובה גליל כ־180 עובדות ועובדים מכלל האוכלוסיות והדתות, שמגיעים מכל אזור הצפון - מרמת הגולן, מכפר ראג'ר, מקריית שמונה, מצפת ועוד. צינקר: "כשהתחילה המלחמה היה חוסר ודאות, אבל החלטנו מייד שאנחנו ממשיכים לעבוד ומנסים לקיים שגרה כרגיל. בהתחלה קצת קיצרנו את שעות העבודה כי אנשים פחדו להגיע לכאן בערב, והיה חשש לא רק מהאזעקות אלא מכך שתהיה חדירה של חיזבאללה ליישובים. בסופו של דבר, במרבית חודשי המלחמה עבדנו בתפוקה כמעט מלאה.

"כשהבנו ב־9 באוקטובר 2023 שהמדינה עומדת לפנות את תושבי האזור, שריינו יחד עם גורמי המטה בתנובה מקומות לעובדים ולמשפחותיהם בבתי מלון, כדי שלפחות בשלב הראשון נוכל לשכן את האנשים בטבריה. בנינו מערך תמיכה והסעות ואפשרנו בכך לעובדים להמשיך להגיע למפעל. לא שכחנו כמובן ששגרת החיים שלהם השתנתה לגמרי - פינו אותם מהבית, הם היו תמיד רגילים לגור עשר דקות מהעבודה, ופתאום הם צריכים לנסוע שעה בבוקר ועוד שעה בערב בחזרה בשעות מאוד מאוחרות. זה היה שינוי דרמטי מבחינתם, אבל הצלחנו להגיע למצב שמרבית העובדים המשיכו להגיע לעבודה מדי יום".

מעבר לחשיבות של המפעל ולתפקוד שלו כדי להמשיך לספק מוצרים - ראיתם בכך איזושהי חשיבות חברתית עבור האזור?

"חד־משמעית. לאורך כל המלחמה דיברו מנהלי המפעל עם העובדים על שני דברים מרכזיים. קודם כל, אנחנו בתור חברת מזון צריכים להמשיך לספק מוצרים כי הלקוחות והצרכנים סומכים עלינו. אנחנו גם מפעל חיוני, ויש פה משמעות מבחינת שמירה על ביטחון המזון. יש כאלה שגויסו למילואים, יש כאלה שהתנדבו, ואנחנו בחרנו להמשיך לייצר אוכל לעם ישראל, זה חלק מהתפקיד שלנו. נוסף על כך, גם הדגשנו את ההיבט החברתי, דיברנו על זה שקודם כל אנחנו צריכים להישאר יחד, עובדים מכל המגזרים ומכל הדתות, ושחשוב לשמור על הלכידות ולא להתעסק בפוליטיקה. הדגשנו שעדיף לכל אחד מאיתנו להמשיך להגיע לעבודה, במקום לשקוע מול החדשות ולהישאב לדברים שליליים.

"יחד עם המטה של תנובה דאגנו קודם כל לפינוי מסודר, בסיוע עיריית קריית שמונה. בלי הסיוע הזה העובדים היו מתפזרים בכל מיני מקומות. היינו אקטיביים, שריינו בתחילה בתי מלון על חשבון החברה ודאגנו להסעות - וזה אפשר לעובדים להגיע לעבודה מדי יום, ובכך לשמור על רציפות העבודה במפעל. הצענו לעובדים גם תמיכה נפשית ומעטפת רווחה, כדי לתת להם ולמשפחותיהם תחושה של ביטחון, שיש על מי לסמוך.

"העובדים והמנהלים עבדו כתף אל כתף, והיו החלק המשמעותי ביותר בהצלחת המפעל השנה וביכולת להמשיך לייצר ברציפות, ועל כך תודתנו להם. הם מחויבים גם היום, כשחזרנו לעבודה בתפוקה מלאה. העובדים שפונו לטבריה ממשיכים להגיע לעבודה, וחלקם ממתין לפתיחת מערכות החינוך בעיר. זה תהליך שייקח זמן, וגם בו אנחנו מתכוונים לסייע להם - מהצעת עזרה בשירותי הדברה לבתים שנשארו ריקים ועד חבילות סיוע ועזרה באריזת תכולת הבית. כל מי שירצה לחזור ויזדקק לעזרה - אנחנו פה בשבילו. המעטפת הזו פעלה במלחמה ונמשכת גם עכשיו, כי אנחנו מחויבים לעובדים לא פחות מאשר לצרכנים".

"שאבתי כוחות מהמנהלים"

דני פרץ, סמנכ"ל תפעול תנובה, שאחראי ל־11 המחלבות ומפעלי הקבוצה, מספר על אתגרי הייצור בשנה כה מורכבת, ועל המחסור בכוח אדם שהצריך התגייסות ויצירת פתרונות יצירתיים בשטח כמו סיוע והתנדבות של עובדי המטה, לאחר שמאות מעובדי הייצור גויסו למילואים. "בכל פעם שהגזרה בצפון התחממה היה עוד יותר קשה לגייס עובדים בגלל החשש להגיע, ופה ייאמר לזכות המנהלים שכמו העובדים גם הם הפגינו חוסן מאוד גבוה ומנהיגות. אני מדבר במקרה הזה על מנהלי המפעל בקריית שמונה, אבל צוותי הניהול של תנובה בכלל הוכיחו במהלך המלחמה שוב שהם עשויים מחומר אחר. זו רמת חוסן ומחויבות מאוד גבוהה. יש משהו שמייחד את כל שדרת הניהול שלנו, וזו תחושת השליחות. המנהיגות שלהם נובעת מתוך ההבנה שאם הם יהיו שם אז גם העובדים יהיו, וזה יבטיח את האפשרות להמשיך לספק מוצרי יסוד".

"הדוגמה האישית והמנהיגות הוכיחו את עצמן במלחמה. המנהלים ידעו שהמשך הקיום של המפעלים והמחלבות גם בתקופה כזו הוא חלק מהשמירה על ביטחון המזון בישראל, חד וחלק. במסגרת תפקידי הייתי מגיע לאתרים השונים כדי לחזק אותם, להיות איתם יום שלם, ושאבתי מהם כוחות. שמעתי מנהלים שמבינים את השליחות שיש להם, זו היתה ממש ציונות. כך היה בתנובה גליל, כך היה במפעל באלון תבור וגם במפעלים, במחלבות ובאתרי תנובה ברחבי הארץ - אתה מסתובב בין האנשים, שומע שחסר כוח אדם בגלל שהרבה גויסו למילואים או חוששים להשאיר את המשפחות לבד, אבל מי שנמצא 'מותח' את עצמו, נותן עוד משמרות ועוד שעות כדי לחפות על מי שנעדר - וזה לא רק העובדים, כפי שציינתי".

מה מבחינתך היה רגע הקשה ביותר, בהיבט המקצועי?

"אירוע הקיצון שפגשנו בתנובה גליל היה כאשר טיל נפל ממש בחצר המפעל, ליד הגדר. אתה מגיע לשטח, רואה את הנזק ומבין שלא מדובר בסטטיסטיקה, זה כבר מוחשי. ואתה כמנהל נמצא בדילמה - איך עכשיו משכנעים את העובדים להמשיך להגיע לעבוד? זו מחשבה שליוותה אותי באופן אישי. גם שם פגשתי מנהיגות שאומרת - בואו קודם כל ננשום, נעבד כולנו יחד את הרגע הזה ונעביר מסר ברור לעובדים - אנחנו ממשיכים כרגיל, אבל לא מחייבים אף אחד להגיע. להפך, מי שחושב שלא נוח לו, זה בסדר. אל תבואו ממקום של לחץ. יותר מזה - לאחר נפילת הטיל במפעל הורדנו את כל נפח העבודה למשמרת אחת בלבד לתקופה של לפחות חודש, כדי להגיד - חבר'ה, אנחנו מסתדרים ונספוג כל החלטה של מי שחושש להגיע, כי האירוע מובן.

"אחרי כמה זמן מנהלי המפעל אמרו לי, 'יש לנו בעיה - יותר מדי אנשים מגיעים למשמרת ורוצים לעבוד'. הבהרתי להם שידגישו שאין שום לחץ להגיע, אבל במפעל חידדו ואמרו שהאנשים פשוט רוצים לבוא לעבוד. באותו רגע אמרתי - אוקיי, בואו נעלה חזרה שוב לעבודה מסביב לשעון. אני יכול בהחלט לומר ששאבתי כוחות מחודשים מכל האירוע הזה ומההתנהלות של מנהלי המפעל והעובדים".

דני פרץ, סמנכ"ל תפעול תנובה: "צוותי הניהול שלנו הוכיחו במהלך המלחמה שהם עשויים מחומר אחר. זו רמת חוסן ומחויבות מאוד גבוהה. המנהיגות שלהם נובעת מההבנה שברגע שהם שם גם העובדים יהיו, וזה יבטיח את האפשרות להמשיך לספק מוצרי יסוד"

פרץ מציין כי מרגע הפסקת האש המפעל חזר לשגרה מלאה. "עדיין יש לנו אתגר, כי תושבי קריית שמונה לא חזרו לבתים ולכן, גם אם רבים מהעובדים חזרו, נדרש לנו עוד כוח אדם. זה אומר שהעובדים הקיימים פשוט נמתחים יותר ויותר, לא קל להם, הם מבינים את הסיטואציה, אבל המפעל חזר לתקופה שבה הוא עבד כרגיל. העובדים מגיעים עם שמחת חיים, או עם פחות פחד של מה יהיה עם הילדים בבית, ואתה מרגיש שהתחושה יותר טובה ויותר נכונה בעבודה".

"סומכים על החוסן שלנו"

שני מפעלי מזון נוספים בצפון שבהם הורגשה היטב השפעת המלחמה, הם "ורד הגליל" ו"בייגל בייגל" של יוניליוור בצפת, המספקים פרנסה לכ־300 עובדים. "המפעלים של יוניליוור הם מפעלים חיוניים, בוודאי בשעת חירום, ובהתאם לכך גם כובד האחריות", אומר אבי אשכנזי, סמנכ"ל שרשרת האספקה ביוניליוור ישראל. "מרגע שפרצה המלחמה היה ברור שלא מפסיקים לעבוד ועושים כל שנדרש כדי להמשיך לספק מוצרים לכל הארץ, ועשינו זאת גם בזמן שצפת היתה נתונה להתקפה יומיומית. לשמחתנו המפעל לא ספג פגיעה ישירה, אבל היו מקרים של נפילת טילים בסמוך, והיו גם עובדים שבתיהם נפגעו.

"העובדים שלנו מתגוררים בכל אזור הצפון, היו שנאלצו להתפנות מבתיהם והיו שגויסו למילואים. לפני הכל, היה עלינו לדאוג לביטחון העובדים שהמשיכו לעבוד ולנסוע לעבודה בזמן אזעקות ומתקפות טילים והשאירו את בני המשפחה בבית, בזמן שכל מוסדות החינוך באזור סגורים. הבנו מהר שאנחנו צריכים לדאוג גם לרווחה הרגשית והנפשית שלהם ושל בני המשפחה. העמדנו למשל קו לסיוע נפשי לעובדים ולמשפחות, פתרונות אישיים מותאמים לצרכים שונים של העובדים ומחוות של תשומת לב ופינוקים".

אשכנזי מספר כי אופי הניהול בתקופה כזו מצריך רגישות יתרה לעובדים ולמה שעובר עליהם, כדי לשמור על סביבת עבודה תומכת ומכילה: "לצד העבודה הצלחנו גם לתרום לקהילה, למשל בביקורים של עובדים בביה"ח זיו, שהביאו לפצועים ולצוות את השוקולדים והחטופים שלנו. אני מאוד גאה על כך שגם בתנאים המאתגרים של המלחמה הצלחנו לשמור על עבודה רציפה ובמשמרות סביב השעון. את הקרדיט על כך צריך לתת לעובדים המדהימים שלנו, שהפגינו חוסן נפשי, מקצוענות ומסירות בלתי רגילה.

אבי אשכנזי, יוניליוור: "לצד העבודה הצלחנו גם לתרום לקהילה, למשל בביקורים של העובדים בביה"ח זיו בצפת, שהביאו לפצועים ולצוות את המוצרים שלנו. מאז הפסקת האש אנחנו חשים הקלה, אבל עדיין יש לנו עובדים מפונים או כאלה שנמצאים במילואים"

"נוצרה פה שגרה חדשה וברור שמאז פסקו המתקפות מלבנון אנחנו חשים הקלה, אבל עדיין, כאמור, יש לנו עובדים מפונים ועובדים שמשרתים במילואים. מישהו יכול לומר מה יהיה בעתיד? אנחנו מוכנים וערוכים לכל מצב ומאוד סומכים על החוסן שלנו, כאנשים וכארגון".

מנסים לבנות אופטימיות

אבל לא כל המפעלים בצפון חזרו לשגרה, למשל "פרי מטולה", שנמצא במושבה הצפונית ביותר, אשר ספגה מכה קשה במהלך המלחמה. המפעל, שבבעלות החקלאים המקומיים, עוסק בקירור התוצרת החקלאית, במיון, באריזה ובשיווק. כמו כן, הוא מעניק שירות גם לפירות ממשקים אחרים ומאפשר שירותי אכסניה, קירור ושיווק גם ליבואנים. "במפעל היו לפני המלחמה 25 עובדים מקומיים ועוד 40-30 עובדי קבלן בעת הצורך", מספר יעקב כץ, מנהל פרי מטולה, "לצערי הרב במלחמה הופסקה עבודת המפעל, חלק מהעובדים יצאו לחל"ת וכמה נשארו פה כדי לשמור על המקום סביב השעון. את הפירות משכנו לבתי קירור ואריזה אחרים, ועד היום בעצם לא חזרנו לפעילות, אפילו לא במתכונת חירום".

המפעל, כמו רבים מהמבנים במושבה, ספג פגיעות קשות מטילי חיזבאללה, וזו עוד סיבה לכך שאנשי פרי מטולה עדיין לא יכולים לחזור לעבודה מלאה. כץ: "כרגע מי שנמצא פה עוסק בעיקר באחזקה, בהכנת המפעל, בטיפול במלגזות. יש פה ושם מעט עבודה אם מגיעה סחורה מחו"ל שצריך לקלוט ולפרוק, אבל מדובר באחוזים בודדים בהשוואה למה שהיה לפני המלחמה. מערכי המיון לא ממיינים תפוחים או פירות אחרים, ואפשר לומר שהכל על אש נמוכה. המפעל הזה העביר 17 אלף טונות בשנה, ועכשיו אני מדבר איתך על בקושי 20 טונות שטיפלנו בהן בשנה האחרונה.

"עברנו שנה קשה מאוד ואני לא אופטימי, אבל נצטרך לשנס מותניים ולראות איך אנחנו מחזירים את העסק לקדמותו. מבחינת הנזק הישיר אנחנו מתחילים פה ושם לתקן, ולגבי הנזק העקיף - קיבלנו עד עכשיו מקדמות לפיצויים אבל עוד לא ערכנו את החשבון הסופי".

כץ ומשפחתו פונו עם תחילת המלחמה לבית מלון בחיפה, והוא יוצא למפעל ארבעה ימים בשבוע: "אני לא יודע אם ומתי נוכל להחזיר את העובדים, ואם בכלל יהיה לי חומר גלם. אתה תלוי בחסדי שמיים. הרבה מטעים נהרסו - גם בשטח של מטולה. אין לי בסיס לאופטימיות כרגע, אבל אני צריך לבנות אותה. אין ברירה אחרת".