כיצד תיראה ירושלים בעוד חמש שנים? האם תהפוך לחרדית יותר? כמה ערבים יגורו בה? האם תימשך ההגירה השלילית ממנה? שאלות מסקרנות בהחלט. אבל אם רוצים להבין לעומק את המגמות הדמוגרפית שאליהן צועדת בירת ישראל בעתיד, יש לגשת תחילה לנתונים כיום: נכון לתחילת 2024, בירושלים חיים יותר ממיליון תושבים. כ־60% מהם יהודים, וכ־39% ערבים (השאר מיעוטים במספרים זניחים). מצב זה יוצר, הלכה למעשה, שלוש קבוצות מרכזיות בעיר.
"מדובר בהרכב ייחודי מאוד בישראל", מסביר יאיר אסף-שפירא, חוקר בכיר וראש צוות מידע ונתונים במכון ירושלים למחקרי מדיניות. "נכון להיום, אין בירושלים רוב ברור לאוכלוסייה מסוימת. לא החרדים, לא הערבים ולא היהודים שאינם חרדים מהווים רוב מובהק, דבר שאי אפשר להגיד על אף עיר גדולה אחרת בארץ. בחיפה ובתל אביב, למשל, הרוב המובהק הוא יהודים לא חרדים. בירושלים נוצר מצב של שלוש קבוצות עיקריות שזהות בגודלן, ובתוכן אינספור זרמים נוספים".
פרופ' אמריטוס סרג'ו דלה פרגולה, דמוגרף באוניברסיטה העברית בירושלים, מוסיף: "זו עיר עם פסיפס אדיר של אוכלוסיות שונות שמכונסות בצורה הומוגנית יחסית, כשכל אוכלוסייה מרוכזת בשכונה שלה. ההבדלים בין השכונות יוצרים מתח, ומהווים חלק בלתי מבוטל מהשסע המרכזי בין היהודים לערבים בעיר, במיוחד סביב המספרים".
איך לשמר את הרוב
למעשה, כבר במלחמת ששת הימים ב־1967 עלתה וצפה השאלה סביב עתיד הדמוגרפיה בעיר, ומה ניתן לעשות על מנת להגדיל את מספר היהודים בה ולבסס את מעמד הבירה המאוחדת כעיר יהודית. מאז, אישים רבים עסקו בסוגייה, שקיבלה תוקף מיוחד בסוף שנות ה־90, בכהונת אהוד אולמרט כראש העיר. אולמרט כינס אז את מיטב המומחים לפרויקט שאפתני, שמטרתו היתה להבין מה התמורות שירושלים צפויה לעבור עד שנת 2020, בהן גם התמורות הדמוגרפיות, וזאת בכדי לנסות לשנות את המציאות בהשוואה למגמות הטבעיות שהמומחים צפו לעיר.
"אני הוזמנתי להיות ראש הצוות הדמוגרפי בפרויקט", נזכר פרופ' דלה פרגולה. "אולמרט, כראש העיר, ביקש לדעת איך אפשר לדאוג לכך שב-2020 יהיה רוב יהודי של 75% בירושלים. הוא התעניין מאוד במחקר שלנו וירד לפרטי הפרטים של כל טבלה ושורה.
"כבר אז הבנתי שבפועל המגמות בעיר הולכות לכיוונים אחרים. אני סברתי שאחוז היהודים דווקא ילך ויקטן, ואילו אחוז הערבים יעלה מהר יותר. הסברתי שלהגיע ליעד הרצוי זה משהו אחד - אבל תחזית מדויקת המבוססת על מחקר זה משהו אחר".
על פי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בשלהי שנות ה־90 עמד פלח היהודים בירושלים על כ-69.5%, כשבנתון זה נכללו, בדומה לשיטת המדידה כיום, גם קבוצות מיעוט אחרות. עם המספר הזה יצאו בעיריית ירושלים לדרך.
"בהנחה שלא משנים את גבולות ירושלים, כפי שאולמרט ביקש, הגענו למסקנה שלא רק שאחוז היהודים לא יעלה, אלא שהוא יירד ויעמוד ב-2020 על 65%-60%", מטעים פרופ' דלה פרגולה. "קצת יותר מ־20 שנים אחר כך, ביום הדין עצמו, הופתענו לגלות שהתחזית שלנו סטתה ב-0.6% בלבד, ושאחוז היהודים בעיר עמד על כ-61.5%".
הממצאים הסטטיסטיים שפורסמו ב-2020 עצמה העלו כי האוכלוסייה היהודית גדלה ב-40% ואילו הערבית ב-110% - יותר מהכפילה את עצמה. מהמסקנות גזרו המומחים מגמות מעניינות - אחת מהן בתחום הריבוי הטבעי. "בשנים האחרונות אנחנו רואים שהאוכלוסייה הערבית בירושלים מביאה מעט ילדים בהשוואה לעבר", מסביר אסף־שפירא. "אמנם אחוז הגידול בחברה הערבית בעיר גבוה יותר בהשוואה לאוכלוסייה היהודית, בדיוק כפי שחזו המומחים מראש, אבל מתברר ששיעורי הילודה נמוכים בהרבה מהשיעורים של כלל היהודים בעיר".
נתוני הלמ"ס לתחילת 2024 מחזקים אבחנה זו: שיעור הפריון בקרב נשים יהודיות ואחרות בבירה עמד על 4.3%, ואילו בקרב נשים ערביות על 2.81%.
אסף-שפירא: "ממגוון סיבות, בשנים האחרונות שיעור הפריון הכולל הולך ויורד בחברה הערבית, בעיקר בצפון הארץ, במרכז ובירושלים. לעומת זאת, שיעורי הפריון בחברה החרדית בירושלים ממשיכים להיות גבוהים".
אז איך יתכן שאחוז הגידול בחברה הערבית בעיר ממשיך להיות גבוה מזה שבאוכלוסייה היהודית?
"יש משהו שמשפיע הרבה יותר מאחוז הפריון - וזו ההגירה. תחשוב על העיר כעל סיר שהוא קטן מדי ביחס למה שהוא מסוגל להכיל, ולכן עודפים 'נשפכים' ממנו החוצה בצורת הגירה שלילית. זה תהליך שמאפיין כל עיר גדולה, אפילו את תל אביב".
פרופ' דלה פרגולה: "באופן מסורתי, ירושלים מפסידה במאזן ההגירה, כשמספר העוזבים אותה מדי שנה גדול באלפים ממספר המשתקעים בה - וזה נתון שילווה אותנו בעתיד הקרוב. ההגירה הפנימית השלילית מאפיינת את הסקטור היהודי ולא את הערבי, שבו אין כמעט ה'הפסד' הזה, ולכן הסקטור הערבי גדל כל הזמן, גם כשיש אצלו ריבוי טבעי איטי יחסית בהשוואה לחברה היהודית".
ולמרות כל זאת, אוכלוסיית ירושלים ממשיכה לגדול.
דלה פרגולה: "נכון. אמנם מבחינה תיאורטית הגירה שלילית אמורה לגרום לצמצום אוכלוסייה של עיר, אבל בפועל, בירושלים יש ילודה מאוד גבוהה לצד אחוזי תמותה נמוכים בשל הגיל הצעיר של האוכלוסייה – ולכן העיר ממשיכה לגדול. זה יימשך כך גם בשנים הבאות".
גם החרדים עוזבים
עובדה מעניינת נוספת שעולה מהנתונים שפורסמו ב-2020 נוגעת לפילוח האוכלוסייה העוזבת את העיר.
"בהגירה בין־עירונית המגזרים היהודיים בירושלים פעילים מאוד, בניגוד לחברה הערבית בבירה", מציין פרופ' דלה פרגולה. "מבחינת קבוצות, הנתונים מראים שהחילונים עוזבים יותר לאזור המרכז, ואילו החרדים עוברים בעיקר לביתר עילית, לבית שמש ולמודיעין עילית. הדתיים הלאומיים עוזבים ברובם לאיו"ש, למעלה אדומים ולאזורי ההתיישבות בעוטף ירושלים. יש בציבור תפיסה שכל החילונים עוזבים את ירושלים ושהיא מתחרדת, אבל במציאות זה לא לגמרי מדויק".
תסביר בבקשה.
"תהליך התחרדות העיר אמנם קיים, אבל לא בהכרח בשל ההגירה החילונית. אחוז החרדים שעוזבים את ירושלים גבוה מאוד, לכן ההתחרדות של העיר איטית יותר ממה שחושבים".
אסף־שפירא: "הנבואה על 'ירושלים המתחרדת' היא אמירה שצריך להיזהר ממנה. רואי השחורות מתבססים על מודל שהיה בערים אמריקאיות בתקופת העיור הגדול, כשהאוכלוסייה הלבנה עזבה את מרכזי הערים ונותרה בהם אוכלוסייה ענייה, בעיקר שחורה. בשורה התחתונה, בירושלים יש את כל הגוונים וקבוצות האוכלוסייה, ובמספרים גדולים. אוכלוסייה כזו או אחרת לא תיעלם מחר, וגם לא בעוד עשור".
"התקדמות בתעסוקה"
במצב דברים זה, לאן מועדות פניה של ירושלים ב-2030? "כיום חצינו את סף מיליון התושבים. אם התהליכים יימשכו ללא הפרעה משמעותית, הצפיפות תגדל. בירושלים יחיו יותר ממיליון ו-100 אלף תושבים, כש-58% מהם יהיו יהודים ו-42% ערבים", אומר פרופ' דלה פרגולה. "גם במגזר החרדי תהיה התפתחות מהירה, אבל לא כזו שמביאה לדומיננטיות. ההגירה השלילית תימשך, כיוון שמחירי הדיור בעיר הם בשמיים, ולכן הרבה משפחות יעברו למעגלים שמסביבה.
"יש פוליטיקאים שאומרים שחשוב לשמור על ירושלים יהודית. אם הם רוצים שכך יהיה, עליהם לוודא שמחירי הדיור יירדו בחצי. אני לא רואה מישהו שיוכל לעשות זאת".
אסף-שפירא: "בירושלים יש הגירה אינטנסיבית פנימה והחוצה, כך שהאוכלוסייה יכולה להשתנות לכל מיני כיוונים, תלוי בשילוב משתנים. יש משמעות גדולה לזהות האוכלוסייה שתתגורר ביחידות הדיור החדשות שנבנות בעיר. במקומות הללו המאזן ישתנה במהירות, מה שישפיע על האוכלוסייה הכללית. ראשי העיר הבאים יצטרכו להשקיע משאבים רבים בשמירה על המגוון בעיר ובבלימת ההגירה השלילית, ובנוסף, צריכה להיות קפיצת מדרגה מבחינת השכלה וייצור בציבור החרדי.
"מבחינה אורבנית, ירושלים מתפקדת כמטרופולין, אבל עדיין לא ממצה את האפשרויות הגלומות בה. ראש עיר שישכיל לפתח את העיר כך שתתאים גם לאוכלוסייה שמחוצה לה - ירוויח. שמירת הקשר עם היישובים סביב ירושלים היא עניין קריטי, תוך פיתוח מתמיד של העיר עצמה, כך ש'תקרוץ' לנמצאים בחוץ. תחשוב על אלה שגרים במבשרת ציון או במודיעין, למה שלא יגיעו לבלות בירושלים במקום לנסוע למרכז?".
פרופ' דלה פרגולה: "דבר מהותי נוסף הוא התעסוקה. יש התקדמות בתעסוקה הירושלמית, אבל גם פה לא הכל אידאלי. צריך להעביר לבירה יותר משרדי ממשלה ולקבוע שירושלים תהיה ספק שירותים לעולם כולו. צריך לבנות עוד אוניברסיטה, כמו העברית, שתהווה עוגן להשכלה הגבוהה בעיר; להקים עוד מרכזי רפואה מהשורה הראשונה, שישרתו אנשים מחו"ל; להילחם על פתיחת שגרירויות; וגם לפתח את המקומות הקדושים לכלל הדתות. זו תוכנית אסטרטגית לטווח ארוך, שמטרתה שימור האופי היהודי והמרכזיות של ירושלים".
אז אפשר להיות אופטימיים?
"תמיד", עונים שניהם. "המגוון שלנו הוא הכוח שלנו. אסור לנו להפסיק להתפתח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו