מירב לשם גונן חושפת: "המחבלים לעגו לרומי, הם לא נתנו לה לטפל בעצמה" - והמסר למתנגדי העסקה

אחרי 471 ימים בגיהינום, רומי גונן התאחדה עם אמה, שנלחמה למענה ללא לאות. הפעם הראשונה שפגשתי את מירב לשם גונן, הייתה ב-8 באוקטובר 2023, במסיבת העיתונאים הראשונה בכפר המכבייה. הכאוס שלט בכל: בכיות, זעקות שבר, חוסר אונים. כבר אז התיישבו להם מול המצלמות חמישה הורים שלקחו יוזמה ודרשו תשובות והבהרות. אחת מהן הייתה מירב לשם גונן, שבתה רומי נחטפה ממסיבת הנובה. רומי הייתה פצועה. כל מי שהיה ברכב איתה נרצח. 

471 ימי מאבק בלתי פוסקים הגיעו לסיומם עם הפעימה הראשונה של העסקה, אז חזרה רומי גונן לזרועות משפחתה. שנה ושלושה חודשים לאחר מכן אנחנו סוגרות מעגל, נפגשות שוב בכפר המכבייה. הפעם כדי לדבר על מה שהיה ועל היום שאחרי.

"האמנת אז באותו יום ראשון ארור שייקח כל כך הרבה זמן?" אני שואלת. "ממש לא". עונה מירב. "הייתי בטוחה שזה יסתיים תוך שבוע שבועיים. מי חלם שנעבור את הגיהינום הזה, את סיוט הבלהות הזה?"

היום, במבט לאחור, היית פועלת אחרת? אני מבררת. יש משהו שאת מתחרטת עליו?

"את היית יכולה לפעול אחרת?" תוהה מירב. "האם במצב החדש והמאיים שנכפה עלינו יכולנו לדעת בדיוק מה נכון לעשות וכיצד לפעול? יש בכלל דף הנחיות למצב כאוטי שמעולם לא היינו בו?" היא אומרת. "זה היה חדש, למדנו על הדרך. מה שכן, אם בהתחלה הייתי מובלת, עשיתי מה שהציעו בלי לשאול יותר מידי שאלות, לאט לאט הייתי במבט יותר בוחן, והעשייה שלי השתנתה בהתאם למה שאני חושבת ומאמינה".

היא מצביעה על אוגוסט 24' כחודש בו חלה תפנית משמעותית בדרך העשייה הציבורית שלה להחזרת רומי הביתה. "הרגשתי שאני לא במקום המדויק והנכון מבחינת העשייה שלי להשבתה. הקרובים ביותר אליי היו שותפים להרגשה הזו - ואז הבנתי שהתשובה נמצאת בחיבור בין חלקי העם. התחלתי פשוט להקשיב לעם ישראל. יצאנו כמעט מידי ערב, פגשנו אנשים מכל חלקי החברה. אנשים שלכאורה שונים מאתנו בתכלית. ועבדנו בלאחות את הקרעים, בלהקשיב".

"הבנתי שכדי להחזיר את רומי, מה שצריך לעשות זה לחזור ולחבר את חלקי עם ישראל ולרפא אותו, כי יש פה ריפוי מאוד עמוק שאנחנו צריכים לעבור. התחלתי פשוט להקשיב. מילאנו אולמות. יצאנו כמעט מידי ערב, חמישה ערבים בשבוע, לפעמים גם כל בוקר, מצפון עד דרום, מגוש עציון ועד יישובים מרוחקים. פגשנו אנשים מכל חלקי החברה. דתיים, מסורתיים, חילונים, חרדים. פגשתי יותר מ-30 אלף איש, ביותר מ-140 יישובים ברחבי הארץ ועבדנו בלאחות את הקרעים".

"פגשנו אנשים מדהימים ותפיסות עולם שונות. למדתי להכיר את עם ישראל בשנה ושלושה חודשים כמו שלא הכרתי אותו קודם. להכיר את המורכבויות, להכיר את המציאויות השונות, להסכים להגיע למקומות שאנשים מפחדים להסתובב שם, מתוך הבנה שרק מתוך הכרת כל חלקי הפאזל, נוכל להגיע לריפוי ותקומה".

"נורא עניין אותי, מה אנשים חושבים, מרגישים, ואיזה שאלות עולות להם", מספרת מירב. "מתוך השאלות הבנתי את הפער של ראיית המציאות, של איך אנשים תופסים את המציאות שאני חיה בה".

לדבריה, נוצרו חיבורים מדהימים. "יכול להיות שפחות שמעו על זה בתקשורת, כי התקשורת בדרך כלל תעדיף את מה שמביא כותרות ומייצר רעש ועניין. אבל רוב העם רוצה את המחבר. את המאחד. את המשותף. יכול להיות שאם היינו מתנהלים אחרת כעם, ולא נותנים לאגו ולפחד לשלוט בנו, היינו מוצאים את הדרך ביתר קלות".

היית עושה משהו אחרת במבט לאחור? היית פועלת באופן שונה?

"אני חושבת שכן. אפשר ללמוד שיעור מזה להבא. השיעור העיקרי הוא ה'ביחד'. להכיר אחד השונות. קשה מאוד לבנות את ה'ביחד' תחת מלחמה. אבל עשינו את זה. החיילים שלנו בשטח עשו את זה. לא עניין אותם לא שמאל לא ימין. הם רצו אל הקרב כדי להציל את עם ישראל ולהציל חטופים. אני חושבת שאם לא היה פילוג כזה ביננו כאחים, גם 7 באוקטובר אולי לא היה מתרחש".

"כעם ישראל יש לנו אחריות לדאוג ששערי הגיהינום לא ייפתחו, ולעבוד בכך שייפתחו שוב שערי גן עדן של העולם. יש לנו אחריות לאומית". מירב הוסיפה כי למרות שבתה חזרה הביתה, היא לא מתכוונת להפסיק את המאבק.

"אני מתכננת כמובן להמשיך ולקחת חלק במאבק של משפחות החטופים, עד שאחרון החטופים ישוב".

אנחנו צריכים אותך בהנהגה מירב

"לפוליטיקה אני לא אכנס", היא עונה. "בעיניי, פוליטיקה זה מקצוע. האסון הנורא שקרה לי לא אומר שאני יכולה להיות פתאום פוליטיקאית טובה. אבל אני מתחייבת שאהיה בשליחות הציבורית. זה הלימוד הכי גדול שלי מ-7 באוקטובר ומהמסע שעברנו".

למרות סיפורי הגבורה מעוררי ההשראה שמתפרסמים על החטופים ששבו הביתה, למירב לשם-גונן חשוב להזכיר כי המציאות היומיומית בשבי היא מציאות קשה, רעה, ואכזרית.

"הן אמנם חזרו כשהן עומדות על הרגליים ונראות בסך הכל בסדר, אבל רומי חזרה עשרה קילו פחות ממשקל גופה. זה הרבה מאוד. הגוף שלהן היה חסר מלחים, מינרלים, ויטמינים, חומרים חיוניים וקריטיים שיכולים להביא למצבים מסכני חיים כמו להפרעות קצב. היא הייתה שם בסכנת חיים יומיומית ותמידית. זה לא כמו אסיר שנמצא בבית כלא עם חוקים. היא הייתה תחת איום של מוות יומיומי. אם אחד השוהים שלה היה משתגע, או תופס קריזה, הוא היה יכול ליטול את חייה".

רומי לא טופלה כראוי בשבי. היא לא קיבלה כדורים או משככי כאבים. יד ימין שלה, שנורתה במהלך חטיפתה ב-7 באוקטובר, לא נותחה וכעת נותרה מנוטרלת. "היא תצטרך לעבור ניתוח מורכב וחודשים של שיקום", מסבירה מירב. "לא רק שלא טיפלו בה, בזמן שהיא ניסתה לטפל בעצמה המחבלים שסבבו אותה ללא הפסקה לא דאגו לה ואף לעגו למצבה. היא קיבלה תזונה לא ראויה".

כל זה, כמובן, עוד בטרם דיברנו על השיקום הנפשי. "רומי ידעה שאנחנו משפחה חזקה ושאנחנו נילחם עליה, ויחד עם זאת היו רגעים שהיא חשבה שהיא לא תצא משם לעולם. היא למדה ערבית כדי לשרוד - שזו משימה כמעט בלתי אפשרית עבור בחורה יהודייה ברצועה. לשרוד בלי תנאים, באוכלוסייה עוינת".

מירב לשם-גונן משתפת מה בכל זאת עזר לרומי בכל הזמן שהייתה בשבי ונתן לה תקווה. "היא לא נחשפה הרבה מאוד לכלי תקשורת, אבל מהמעט שנחשפה, חיזק אותה לראות את סיכות החטופים, את התמונות של החטופים מורמות אל על, את ההפגנות למענם. נזה תן לה הרגשה שנלחמים עבורה, שרואים אותה".

אם מדברים על אחדות, אלי אלבג, אביה של לירי אלבג התצפיתנית ששבה מהשבי, אמר שיבוא חשבון עם המתנגדים לעסקה. אבא של רומי אמר שהוא חש תיעוב כלפי המתנגדים לעסקה. מה היא העמדה שלך בעניין הזה?

"אני חושבת שצריך להפריד בין הדברים. שניהם דיברו על אנשים מסוימים בממשלה ועל ההתנהלות שלהם מול משפחות החטופים, ולא על הלגיטימיות של דעה זו או אחרת. היו דיבורים מפלגים מאוד ופוגעים מאוד מצד נבחרי ציבור מסוימים. צריך לזכור שיש פה מורכבות מאוד מאוד גדולה, ויש חלקים בעם שבצדק חוששים מהעסקה".

עם זאת, אומרת מירב, "מי שמוביל ומנהיג אותנו חייב להביט במורכבות הזו ולקחת אחריות על כל החלקים שלה. המורכבות כוללת גם אזרחים ישראלים שמעונים בעזה. כל יום שם הוא סכנת נפשות עבורם. מהצד השני, יש אזרחים שחיים פה במדינה והסיכון שלהם להיפגע ממשוחררי העסקה עולה. מנהיג אמיתי רואה את התמונה כולה, ולא רק חלק ממנה. ולא מתמקד ומדבר רק על חלק קטן".

למירב יש הצעה. "אנשים צריכים להרגיש אמפתיה. להבין שההנהגה רואה אותם באמת - ומבינה את כל המורכבות".

 אחת העיתונאיות בכלי התקשורת המובילים אמרה ביום שרומי שחזרה, שאת הורדת את הטונים נגד הממשלה, נגד ראש הממשלה, ולכן בתך חזרה הביתה. 

 "אין שום קשר". אומרת מירב נחרצות. "הבת שלי חזרה, וחזרה ראשונה, כי היא אזרחית שהייתה הפצועה הקשה ביותר. היא עדיין פצועה קשה ביותר. זאת הסיבה שהיא הייתה ראשונה, כי מבחינה הומניטרית היא עומדת בקריטריונים של חטופה אזרחית פצועה קשה".

מירב מזכירה שהיד של רומי לא מתפקדת. "זו הסיבה שרומי הייתה בתחילת הרשימה. אין שום סיבה אחרת. זה לא קשור לראש הממשלה".

פחדת לתקוף את הממשלה? פחדת לומר דברים קשים?

 "אני לא חושבת שלתקוף זה הדבר הנכון", עונה מירב. "אבל כשכעסתי לא היססתי לשים את הדברים על השולחן ללא כחל וסרק. היה כעס מאוד גדול, ואמרתי אותו גם, כששת החטופים נרצחו במנהרות. כרמל גת, אורי דנינו, הירש גולדברג פולין, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי. כשהחזירו אותם הביתה אמרתי דברים נוקבים מאוד".

אפשר לומר שחזרת לנשום?

"נשמתי גם קודם. אבל קודם הייתי צריכה להזכיר לעצמי לפעמים לנשום. היום זה קצת יותר קל. לאורך הדרך הקשה שעברנו אמרתי שטוב שנשימה זה דבר עצמוני, ולא צריך לחשוב על הפעולה הזו בכל פעם מחדש. כי ייתכן והייתי מתקשה בכך".

"יש אצלי מעט יותר נינוחות", ממשיכה מירב ומסבירה שלמרות שבתה שבה אליה, לתחושות שהתרגלה אליהן בשנה האחרונה קצת יותר קשה לשחרר. "בסופו של דבר, החוויה הזאת שילדה שלי נמצאת בסכנת חיים תמידית, סכנת נפשות, סכנת חיים, זה משהו שלופת את הגרון, לא נותן מרחב נשימה - מעיק ומוחץ את הריאות". 

רומי סגרה מעגל עם משפחות יושבי הרכב שנרצחו?

"היא פוגשת אותם לאט לאט. בקצב שלה. ייאמר לזכותן של המשפחות שהן לא לוחצות, למרות שחיכו שנה ושלושה חודשים להבין מה עבר על היקירים שלהן בשניות האחרונות לחייהם. הם נותנים לה את הזמן. וזה ראוי להערכה גדולה".