דברים שרואים משם: המילואים הם הבריחה מהשיח הציבורי המקולקל

עוד סבב של מילואים הסתיים. חודשיים מהחיים, במלחמה שנמשכת כבר יותר משנה. המילואים בשנה הזאת הפכו להיות אצלי אי של שפיות, הרבה מעבר לתחושת התרומה ולצורך להגן על המולדת. הבריחה האישית שלי ושל אחרים מהשיח הציבורי המקולקל, הריק המנהיגותי ובכלל מהמרחב הפוליטי.

שם הכל נראה חורבן. במילואים, לעומת זאת, עם ישראל יפה כמו שהיה רגע אחרי פרוץ המלחמה. שם אנשים שונאים אחד את השני. הממשלה תוקפת את הצבא, השב"כ והמשטרה. חברי כנסת עולים לבמה כדי להכניס למישהו אצבע בעין, המדינה עוד רגע קורסת (באשמת הצד השני כמובן), ואין מי שלוקח אחריות על מה שקרה ב־7 באוקטובר.

פה, במילואים, האנשים הכי טובים בארץ הם תמיד אחראים. תמיד. קודם כל על הכישלונות ורק אז מדברים על הצלחות. לא מחפשים תירוצים לכל דבר. הרצפה לא עקומה, הפקידים לא אחראים למה שאתה סוחב על הגב, ואף יריב לא קובע אם תיפגע בנשק. הכל עלינו, על הגב שלנו. בגאווה גדולה, באחריות גדולה. אפילו הממשלה שלא ברור מה היא עושה היא לא תירוץ ולא תוצאה. אחוזי הגיוס, הצרכים המבצעיים, המחויבות למדינה - כל אלה מנותקים מהממשלה, הם בגלל המדינה.

הפער בין ההנהגה שנבחרה לפני המלחמה לבין השטח כל כך גדול, לפעמים מכאיב, אבל הפער הזה הוא גם מה שצריך לעורר תקווה. מה שאתם רואים זו תמונה מעוותת של המציאות. הסחלה, האוויר החם, הקללות, ההתבהמות, הרפיסות, החנפנות - כל אלה לא העם אלא כלום. העם הזה יודע לייצר אנשים מצוינים, הם אלה שהצילו את המדינה ב-7 באוקטובר וממשיכים גם עכשיו להוביל.

פגשתי חרדים שהתגייסו לשלב ב' ואז להיות טבחים בגדוד חי"ר כי אי אפשר לשבת בבית, נשים דתיות שבגיל 40 החליטו לעשות צבא ולהפוך לסמב"ציות, לוחמים משמאל ומימין שעושים כי צריך, אזרחים שבאים להגיד תודה. צניעות, כבוד למדינה ולמי שמשרת אותה. חברת מופת ששם מנסים להשכיח כאידיאל.

המלחמה תסתיים ויגיע זמן התיקון. מי שאחראי ילך הביתה - הדרג הצבאי והמדיני, מראש הממשלה ומטה. אני יודע שהנחת המוצא עכשיו היא שהכל יישאר כשהיה, הם ישרדו, יעלימו עין, ימרחו. חרדים לא יתגייסו, ערבים לא ילכו לשירות לאומי, כסף לא יעבור לשיקום הצפון והדרום כי לא יהיה מספיק. זו הנחת מוצא של ייאוש, קל ליפול לזה.

לכן המילואים זו המציאות החלופית. ערבות הדדית, אחריות ומנהיגות. חוכמת ההמונים היא כלי אמיתי. מדינת ישראל זקוקה לתיקון ולשיקום, יש מי שלא שואל שאלות ולוקח את זה על הכתפיים. כמו בכל תחום בחיים מי שמעצב את המציאות הם העושים, לא הברברנים.

אין שום אפשרות אחרת. אנחנו עוד נראה את הימים האחרים. כמו בשיר.

רבותיי, הקונספציה חוזרת

ישראל חתמה הסכם עם לבנון בזמן שהייתי על מדים. החיסרון הכי גדול במילואים הוא שאי אפשר להתבטא. אז הנה ההשלמה שלי: אחרי בלבולי מוח על ניצחון מוחלט הוחלט על הסכם שבו אין שום דבר מוחלט.

הפרימטר - אזור שאליו לבנונים לא יכולים להיכנס - לא קיים. וזה בזמן שבו חיזבאללה היה כבר על הברכיים.

במציאות שפויה מי שקורא לעצמו ימין היה מתקומם מול הסכם כזה. בישראל, שבה נקודת הייחוס היחידה היא מה שנתניהו אומר או רוצה, הכל הפוך. חובשי כובע הניצחון המוחלט הבהירו שזה בעצם מוחלט רק במקומות מסוימים.

ובכן, ההסכם הזה מנציח קונספציה נוראה שתוביל שוב לכך שיהיו לנו כוחות רדואן על הגבול.

מי שמחפש עוד סיבה למה הגענו ל־7 באוקטובר, לאטימות, לעצימת עיניים, להיעלמות הדרג הפוליטי ברגעים הכי קשים - זו הסיבה. חוסר היכולת להשמיע ביקורת עניינית, לנהל מחאה על נושאים. תקועים על נתניהו, במקום להיתקע על המדינה.

מסך עשן הסרבנות

סרבנות זו סרבנות. תמיד, בכל מקום, בכל מצב. לקרוא למתנדבים להפסיק להגיע או לקרוא לצעירים לא להתגייס. העניין הוא שצביעות הגינויים לא משנה כלום. זה אוויר חם.

מי שקפץ על פרקליט המדינה לשעבר בן ה־80 שקרא להפסיק להתנדב הפך לנופת צופים כשהרב הראשי לשעבר קרא לזרוק צווי גיוס, או ארגון רבנים ספרדים קראו גם למי שלא לומד תורה ובמקרה נולד למשפחה חרדית להשתמט.

אין טעם לשאול למה מגנים פה ולא שם, האם באמת הם מתנגדים להשתמטות או מתנגדים לכל מי שלא איתם? זו ליצנות נטולת תכלית. הדבר היחיד שיקבע הוא מבחן התוצאה. חקיקה שנועדה "להתגבר" על המשבר, למרוח, היא נזק הרבה יותר גדול מהתבטאות של רב או פרקליט לשעבר.

כדי להגדיל את הצבא במלחמה ובהתמודדות עם האתגרים הבאים, כדי לייצר הגינות וערבות הדדית, חייבים להפסיק לפזר עשן. לא משנה מי אשם ולמה, מי התחיל ומי עשה משהו בעבר. המלחמה הזאת שינתה הכל.

מי שלא משרת - אסור שיקבל שקל מהמדינה. לא לכלא - פשוט בלי זכויות יתר. משכנתא, מימון ביטוח, זכויות לבחור ולהיבחר. מי שלא רוצה לשרת ואין לו פטור רפואי - שיהיה אזרח סוג ב'. תושב.

כל אזרח ישראלי, יהודי או ערבי, חרדי או חילוני, יצטרך לעשות משהו, אחרת לא יקבל כלום מהמדינה. מוסד שלא יעודד שירות לא יקבל תקצוב. רב, אימאם, בית ספר או ישיבה שיקראו לא להתגייס - שיעשו זאת על חשבונם הפרטי.

שיהיה ברור: אנשי המילואים ימשיכו לשרת, בגאווה רבה. זו זכות להגן על המולדת. לצד הזכות הזאת, מותר וחובה לתבוע מהמדינה שתתייחס בהתאם. 

פינה טובה: אני רוצה לנצל את הפינה הזאת ולומר תודה לאנשי השומרון. כל חודש וחצי מגיעים אליהם מילואימניקים אחרים, כל גדוד והאופי שלו. כל חייל והדעה הפוליטית שלו.

השגרה הארוכה של השנה האחרונה, שכבר אמורה היתה לצמצם את גילויי החיבה והתרומות. למרות זאת, כל כך הרבה אנשים טובים וארגונים, מחמ"ל השומרון ועד נשות קרני שומרון ויקיר, מבני עקיבא עלי זהב ועד המאפיות באריאל; כל בתי העסק באזור, מפעלים, ועדים מקומיים, תנועות נוער, בתי ספר וסתם עוברי אורח. כמות כזאת של עוגות, מאכלים, צ'ופרים, ובעיקר הפגנת חיבה שבאה לידי ביטוי באמירת תודה ובתחושת שותפות. זה מחמם את הלב וחשוב לחוסנו של העם ולמימוש המשימה.

תודה.