אברהם יסעור עם שובו מהשבי. צילום: ללא

אני כאן רק כי פעם המדינה לא הפקירה את השבויים שלה

כשאביה של מיטל יסעור בית-אור נפל בשבי המצרי, היחס היה קשה אבל הוא זכה לביקורי הצלב האדום ולמכתבים • אחרי 422 ימים, אין מידע על גורל חטופינו והמשפחות נאלצות להיאבק על תשומת הלב

[object Object]

אלמלא המחויבות של ישראל לפדיון שבויים - שורות אלו לא היו נכתבות. אילו המדינה לא היתה משחררת את אבי ב-1968 מהכלא המצרי, לא הייתי כאן אני ולא היו נולדים ילדיי.

אבי, אברהם יסעור, נפל בשבי בפעולה בתעלת סואץ. הוא היה אז רב"ט בן 20 בחיל הים שנשלח עם עוד קצין בסירת גומי שעליה דגל ישראל ענק לממש את חופש השיט הישראלי ולהפגין נוכחות בתעלה. זה קרה ביולי 67', זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים.

חיילי צה"ל בתעלת סואץ, צילום: איי.אף.פי

לאחר שישה חודשים, שבהם סבל מבידוד, מעינויים, מחקירות ומחרדת מוות קשים מנשוא בכלא עבסייה בקהיר, שוחררו אבי וחבריו בעסקת חילופי שבויים. כחמש שנים לאחר שחרורו הכיר את אמי ז"ל, הקים משפחה וחי חיים מאושרים, משמעותיים וגם בריאים פיזית ונפשית.

סבי וסבתי, קופל וגנסיה ז"ל, לא נדרשו אז לא להפגין או למחות. הם לא נאלצו להתחנן למידע, לא הדפיסו חולצות ולא השתתפו בהפגנות מחאה.

זה היה עידן שבו נבחרי ציבור לא קראו לעברם "עופו לי מהעיניים" ולא ביקשו מהם לקצר. הם לא סומנו כאויבי המדינה, ולא הפכו אותם לאבן נגף בדרך לניצחון מוחלט. הם לא נתקלו ברחוב באנשים שקיללו או תקפו אותם באלימות, ולא נדרשו להצהיר למי הצביעו, להשתתף בעצרות תמיכה או לפעול מדי יום כדי להעלות מודעות לשחרורו של אבי.

העצרת השבועית בת"א למען שחרור החטופים, צילום: גדעון מרקוביץ'

גם אבי, כשישב בשבי, ידע שהמדינה לא תפקיר אותו. עד כדי כך היה בטוח בכך, שהוא וחבריו, לוחמי שייטת ושני טייסים, העבירו מסר שהם מוכנים להמתין בכלא עוד זמן עד לעסקת חילופי שבויים נרחבת שתכלול שחרור של ארבעת אסירי פרשת "עסק הביש", שישבו אז כבר 14 שנה בכלא המצרי (כן, גם הם הושארו בשבי מסיבות פוליטיות, ורק התעקשות של ראש המוסד דאז מאיר עמית הובילה לעסקה לשחרורם).

ערך פדיון שבויים

ובחזרה לימינו. בין 101 החטופים שלנו יש אבות לילדים קטנים וגדולים, ויש צעירים וצעירות שאני מייחלת לראותם חוזרים ומאחלת שיזכו להקים משפחות ולחיות חיים בריאים. כל יום שעובר, וחלפו כבר 422 ימים נוראים, עלול להיות יומם האחרון. מצבם הרפואי מידרדר והם בסכנת חיים מיידית.

יש הבדל תהומי בין תנאי השבי בכלא בקהיר, קשים ככל שיהיו, לאלו שבמנהרות בעזה. יש הבדל תהומי בין אבי, שנפגש מדי כמה שבועות עם נציג של הצלב האדום, שהעביר מכתבים וחבילות, לבין החטופים שעל מצבם הרפואי ועל גורל חלקם לא ידוע לנו דבר. ויש הבדל, קשה להכלה, בין האווירה הציבורית אז להיום.

עופרי ביבס, אחות של ירדן ביבס עם בני המשפחה על הבמה בעצרת השבועית בכיכר החטופים (ארכיון), צילום: גדעון מרקוביץ'

אבל אני רוצה להאמין שאין הבדל בין ערכי הליבה שלנו הישראלים ב-1968 וב-2024. הסקרים מראים פעם אחר פעם שפדיון שבויים הוא עדיין הערך המוביל שלנו. אבל ההפקרה המתמשכת שלהם מצד הממשלה היא כשל מוסרי. לא תהיה לנו תקומה ללא החזרת החטופים, ולהם אין זמן להמתין.

ובעיקר, אסור לוותר על התקווה שאפשר לחיות חיים שלמים, מספקים, יפים ובריאים גם לאחר טראומה של שבי, כפי שחי אבי. אבל שיקום לא יתאפשר מבלי שהממשלה שלנו תעשה הכל כדי להחזיר אותם למשפחותיהם ולחייהם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו