חיי הילד תלויים באביו. ביטחונו הגופני, בריאותו הנפשית וכל עתידו, הם בידי ההורה האחראי עליו. אב פוגע משאיר את בנו חסר ישע, אבוד ומפוחד. אילו דרכי התמודדות מגייס הילד, מול המציאות בה הוא לכוד?
יש המנסה לציית ולרצות, מקבל על עצמו כל תפקיד, מתוך תקווה שהתנהגותו תזכה אותו באהבה. כאשר זה לא קורה, יאשים את עצמו – לו רק היייתי בסדר, לא הייתי מביא עלי את הסבל.
יש המעלה את האב לדרגת שליט רב עוצמה, וכמו אלוהים – נסתרות דרכיו מפניי. בוודאי יש היגיון בשגעון וברוע. עם הזמן, המודל התוקפני יחלחל, והבן יחקה את ההתנהגות התוקפנית של אביו, מתוך תקווה להשתחרר מחוסר האונים בעצמו, ולהעבירו לאחר.
ויש המתייאש, מפנים שאין בכוחו לשנות דבר. מתוך חוסר האונים הנרכש, יצמצם את עולם הרגש והמציאות למינימום, וישקע בקיום מכני ומנותק. והאב? הוא כמובן יטפח את הריצוי, ההאדרה, חוסר האונים והאימה, בעוד הוא דואג לנתק את הילד מכל מקור תמיכה.
יותר מאשר הופקרנו בשבעה באוקטובר, הופקרנו בכל יום אחריו. מי שאמור היה להנהיג אותנו לתיקון ולהחלמה, ממשיך במעשיו. הוא מאשים את כולם מלבד עצמו במכות – המפגינים לפני 7 באוקטובר, משפחות החטופים הנלחמות להשבתם, וכל מבוגר שמנסה לשקף את המציאות ולפעול לתיקונה. הוא מכחיש ומשקר – יש אפשרות לנצחון מוחלט ואנו כפסע ממנו, אין אפשרות לעסקה, הרפורמה המשפטית לא באמת נמשכת. הוא אטום לכאב המשפחות והקהילות, תלישות המפונים, קשיי אנשי המילואים ומשפחותיהם, מצוקת נפגעי הגוף והנפש. האב ממשיך וכולא אותנו בעולם קר ואכזר, ובלבד שיוכל להמשיך ולשלוט.
והמבוגרים שעמו בהנהגה? הם מנצלים את עמדת הכח לביזה ולהשתמטות, במקום לסייע למי שעל ביטחונם וחייהם הם אמונים. התעמרות מתאפשרת רק כאשר מבוגרים אחרים עומדים מנגד, או חמור מכך – משתפים פעולה.
האם יש לנו מוצא אחר? כזה שאינו ציות עיוור, שאינו הזדהות והפנמת התוקפנות, ושאינו נסיגה לכניעה וייאוש? כותבת ג'ודית לואיס הרמן בספרה "טראומה והחלמה". "גרעין חווית הטראומה הנפשית הוא הנישול מכח והניתוק מן הזולת, ולכן ההחלמה מבוססת על העצמה ועל יצירת קשרים חדשים". הטראומה נוצרה בתוך קשר, והיא תתרפא בתוך קשר, אבל לא בתוך הקשר שפגע. נדירים המקרים בהם הפוגע לוקח אחריות על הפגיעה.
אין משמעות הדבר שאין ריפוי, אלא שהריפוי יתחיל בהכרה, שלא תהיה לקיחת אחריות ולא תהיה בקשת מחילה. הממשלה והעומד בראשה לעולם לא ינהגו כפי שהיינו רוצים וכפי שהיה ראוי. מי שהפקיר לעולם לא יחזיר. ואם אלו פני הדברים, הכל תלוי בנו.
עלינו להתייצב לצד החטופים ומשפחותיהם, לצד המפונים, לצד החיילים, לצד אחינו ואחיותינו. עלינו להאמין שיש לנו כח ויכולת להביא לשינוי. ועלינו להאמין, שיש עוד אנשים ראויים, ושיש ביכולתנו לבחור בהם לשרת אותנו. כל אלו, הן אמונות מבוססות היטב, שהוכחו בשטח – במקום בו ההנהגה כשלה, רבים כל כך התייצבו להציל, לסייע, להפגין ולתמוך. דמויות מהאופוזיציה, שומרי הסף ומנהיגים חדשים מהמחאה, שומרים על עמוד שדרה ועל המצפן המוסרי. אלו הקשרים החדשים, המרפאים, מהם יצמח עולם טוב וחומל.
אנחנו חיים בסביבה מתעללת. אבל אנחנו איננו ילדים, והוא אינו אבינו. אפשר לבחור אחרת. כולנו חטופים, אבל החופש במרחק נגיעה. צאו מהריצוי, מהכניעות, מהייאוש. צאו ממעגלי השנאה והאלימות. צאו לרחובות והיו אתם השינוי.
ד"ר דפנה שפט היא רופאה מומחית ברפואה פנימית ובפסיכיאטריה, יו"ר החברה לפסיכיאטריה של הזקנה, מנהלת מרפאה פסיכוגריאטרית בשירות הציבורי, מטפלת בתושבי העוטף וממובילות תנועת החלוקים הלבנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו