מלון "וורט לגון" בנתניה הפך בחודשים האחרונים לבית זמני עבור עשרות משפחות מקרית שמונה והצפון, שנאלצו לעזוב את בתיהם בעקבות המלחמה. לאחר שנה וחודשיים מחוץ לביתם, לאור הסכם ההסדרה, הם אמורים לשוב לביתם בקרוב. אלא שהמשפחות אינן שמחות לחור הביתה, אלא בעיקר מודאגות וחוששות, וחלקן אף אומרות בצורה חד משמעית שאם הממשלה תורה להן לשוב לצפון, הן יסרבו.
דורית אדרי, תושבת קריית שמונה, פונתה עם משפחתה לתל אביב ולפני חודשיים הם הועברו לנתניה. לתחושתה, ההסכם לא מביא איתו תחושת ביטחון. "התחושות שלנו קשות, אנחנו לא יודעים לאן אנחנו חוזרים. הילדים שלי אומרים לי: 'אמא, את יכולה לשכוח שאנחנו נגיע לקריית שמונה'. יש לי ילדה שבמהלך המלחמה התחתנה והביאה ילד. היא הייתה גרה איתי. לאן היא תחזור? איפה היא תהיה? עכשיו היא נשואה עם ילד, והיא מפחדת".
היא מדגישה שלמרות שהיא סומכת על ראש הממשלה היא לא סומכת על ההסכם, כי היא יודעת שהטרור יחזור. "עברנו מבצעים ומלחמות, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, ואנחנו יודעים שזה יחזור. צריך לגמור אותם, רק ככה. אם יגידו לנו לחזור אז נחזור, אין לנו ברירה. נחיה שם כמו פליטים. העיר הרוסה לגמרי. מה נעשה שם? איפה נעבוד שם? איזה עסק יפתח?"
גם ליאור כהן, אם לשני ילדים קטנים המתגוררת בקריית שמונה מתארת את החשש מהחזרה הביתה. "אני מאוד שמחה שעוד מעט חוזרים כי התגעגעתי הביתה. יחד עם זאת יש את החשש שזה לא יחזיק הרבה זמן והילדים שלנו יצטרכו לגדול כמונו, בפחד. כרגע אנחנו מתכננים לחזור אבל אני לא יודעת כמה זמן נישאר שם. בינתיים לא דיברו איתנו. שמענו על ההסכם אבל אנחנו לא יודעים איך ומתי. אנחנו מחכים. יש חששות. אני עם שני תינוקות ואני מפחדת שיהיו עוד אזעקות".
"מבחינתי מדובר בהפוגה זמנית"
סמי אביטל מראש הנקרה נמצא במלון כבר חמישה חודשים עם משפחתו. הוא אינו חושש לחזור, אך ההסכם לא שינה את המצב הביטחוני באזור. "ההסכם הוא הכי גרוע שמדינת ישראל הייתה יכולה להמציא. זה הסכם גרוע כי זה מחזיר אותנו לאותה נקודה של שבעה באוקטובר, שום דבר לא השתנה. זה כמו כל הסבבים שהיו - חיזבאללה יתחמש מחדש. לא הצלחנו להרוג מספיק מחבלים. מבחינתי זו הפוגה זמנית עד הסבב הבא".
גם רונית שמעוני, תושבת קריית שמונה, לא מאמינה כי ההסכם ישנה את המצב הנוכחי באזור. "אנחנו לא רוצים שבעה באוקטובר אצלנו. לכן אנחנו לא זזים מפה. אם ייקחו מאיתנו את ההטבות אז נחזור בלית ברירה. אנחנו לא במצב סוציו-אוקונומי גבוה ולא תהיה לנו ברירה", אמרה והדגישה כי היא מקווה שהעוסקים בעניין יזעקו את זעקת התושבים. "סבלנו הרבה, אני ילידת קטיושות, הילדים שלי ילדי קטיושות ועכשיו גם הנכדים שלי. קיווינו שהפעם יחסלו את חיזבאללה עד הסוף. זה ארגון שמתחמש ומתארגן הרבה יותר מהר ממה שאנחנו חושבים. לא בטוח לנו שם. אני לא מאמינה בהסכם הזה ולא מציעה לאף אחד לחזור עד שינקו לגמרי את השטח. צה"ל יודע לבצע את העבודה וצריך לאפשר לו להמשיך".
גם אודליה כהן, תושבת קריית שמונה לא מבינה מדוע פעולות צה"ל נעצרו. ההסכם לא יחזיק. כבר אתמול היו שמונה מחבלים על הגדר. אנחנו רוצים לחזור רק אחרי שימחקו לגמרי את חיזבאללה. לא מבינה למה עצרו. צריך להמשיך ולא להיכנע. עבדו עלינו, זרקו אותנו לכלבים. צוחקים עלינו עם ההסכם הזה. מוליכים אותנו שולל. צריך למחוק אותם לפני שמחזירים אותנו.
"אנחנו עקורים מתחילת המלחמה פה במלון. יש לי שני ילדים. זה נורא להיות עקור מהבית, מהמסגרות של הילדים. זה קשה. זה לא שאנחנו במלון אז כיף. אין לי ממ"ד בבית ואני מפחדת לחזור", משתפת כהן. "ההסכם גרוע וכבר הפרו אותו. אין לנו ביטחון ואני חוששת מאוד. מנסים לפתות אותנו לחזור עם מענקים. אני חסרת אונים".
"גם אם יגידו לנו – אנחנו לא נחזור"
שם טוב אמסלם, גם הוא תושב קריית שמונה, מספר כי הוא ומשפחתו החליטו לא לחזור לצפון לפחות שנה. "אני לא מאמין שהצפון יחזור להיות מה שהיה. המקום הזה כבר מקולל. הפחד שלנו שגם בצפון יקרה 7 באוקטובר. גם אם יגידו לנו אנחנו לא נחזור. הילדים שלנו לא רוצים שנחזור לקריית שמונה. גם אף אחד לא דיבר איתנו. עשו הסכם בלי לשאול אותנו. יש לנו הרבה מה להגיד. לא דיברו איתנו ולא הסבירו לנו, אנחנו כמו בני ערובה".
ויש גם כאלה שאין להם לאן לחזור. ביתה של מרים, תושבת קריית שמונה, נפגע במטחים. "הבית שלי נפגע ואף אחד לא דיבר איתי. איך אנחנו אמורים לחזור כשהבית שלנו הרוס? אני רוצה לחזור, אבל אם נחזור זה לא יהיה בלב שקט. המחבלים עוד יחזרו לגדר ולחפור מנהרות, איראן תממן אותם במיליארדים ותוך שנתיים שוב הם יתקפו ונמצא את עצמנו עם 7 באוקטובר גם בצפון. אני בת 70, נולדתי בקרית שמונה ואף פעם לא חשבתי לעזוב. עכשיו אנחנו מחפשים דירה במרכז. אנחנו חוששים לחזור. אני רוצה שהילדים שלנו יחזרו לצפון אבל הצפון מוזנח ואין אפילו עבודה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו