אלימות במערכות יחסים לא תמיד מתחילה באגרופים. לפעמים היא מתחילה במילה קטנה, בהערה שולית, בדרישה שנראית תמימה. היא יכולה להתרחש בבתים מטופחים, בשכונות יוקרה, אצל נשים משכילות ומצליחות. השבוע, לרגל יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, שוחחנו עם תמר (שם בדוי) שמספרת כיצד מצאה את עצמה, צעד אחר צעד, בתוך מערכת יחסים שכמעט עלתה לה בחייה.
אלימות כלפי נשים אינה רק פיזית, ויכולה להתבטא בכמה דרכים נוספות – אלימות רגשית, אלימות כלכלית ואלימות מילולית. סיפורה של תמר הוא דוגמה חיה לכך.
"זה יכול לקרות לכולן", היא אומרת. תמר מגיעה ממצב סוציו-אקונומי בינוני-גבוה, היא אקדמאית והחזיקה כבר בקריירה מצליחה ואפילו דירה על שמה במרכז הארץ כאשר הכירה את מי שלימים יהיה בעלה.
"כשהכרתי אותו הייתי אחרי פרידה מבן זוג שגרתי איתו ובגד בי. הוא היה בדיוק מה שרציתי, ענה על כל הדרישות של 'רשימת המכולת' שלי. תמיד היה לי ברור מה אני רוצה, תמיד הייתי מאוד אמביציוזית, שמתי את כל הפוקוס שלי על קריירה וכסף, והיה חשוב לי שהבן זוג שלי יהיה גם כזה״.
"הוא בדיוק התחיל תואר שני והיה בתפקיד בכיר בעבודה. ידעתי שזה טיפוס שלא יבגוד בי כמו במערכת היחסים הקודמת שלי. תמיד ידעתי שהוא יילחם עלי וירצה להיות איתי, ככה פירשתי בהתחלה את האובססיביות שלו - כאהבה, כאכפתיות״.
תמר והגרוש שלה היו נשואים במשך 15 שנה, ולהם שני ילדים משותפים. בתחילת הזוגיות היא מספרת על כך שהוא גרם לה להתנתק מכל הסביבה שלה – משפחה וחברות: "זה קרה נורא לאט. בהתחלה נלחמתי על המשפחה שלי. עוד לפני הנישואים הוא לא הסכים שאני אהיה איתם, ואם הייתי איתם הוא היה מחכה לי מתחת לבית ומתקשר אליי אין-ספור שיחות עד שהייתי יורדת״.
בתחילת הקשר היו סימני אזהרה?
"היו קללות בהתחלה. הוא היה קורא לי 'מטומטמת, מפגרת, כלבה'. אבל אני לא הסכמתי לזה ונלחמתי. לא ויתרתי לו. הוא פשוט שינה את השפה והפך את זה ל'את לא מסוגלת'״.
תני לי דוגמה
"הייתי בעלת עסק מצליח והתעסקתי עם כספים של לקוחות מאוד גדולים, אבל הוא החליט שאני לא מסוגלת אפילו להפקיד צ'ק. אז בבית היה אסור לי להתעסק עם צ'קים. פעם אחת הפקדתי צ'ק והוא עמד מאחוריי וצעק עליי שאני לא עושה את זה טוב. בסוף נלחצתי ועשיתי טעות, והוא אמר לי 'רואה? את לא מסוגלת לעשות את זה טוב'״.
האלימות הכלכלית נמשכה והחמירה לאורך שנות הנישואים, כך מספרת תמר. "כשהתחתנו חיברנו את חשבונות הבנק שלנו, אבל לי לא הייתה גישה לאפליקציה או לבנק. היה לי אשראי חוץ בנקאי, הוא זה ששלט בהכול״.
וזה היה מקובל עלייך?
"ידעתי שזה העיסוק שלו וסמכתי עליו. חשבתי שאי אפשר ששניים ינהלו, אז אני משחררת. אבל כל פעם ששיחררתי הוא לקח את זה לעוד תחום ומתח את הגבולות״.
מכאן, מספרת תמר על אלימות כלכלית חמורה: "החלטנו לקנות עוד בית, אז הוא החליט שאנחנו צריכים להצטמצם אז ויתרתי על הכול – קניות, גוונים בשיער, ציפורניים. העניין הוא שאחרי כמה שנים שכבר הגענו למקום של רווחה כלכלית, ועדיין לא יכולתי לקבל כלום. הכול היה צריך לקבל אישור שלו – ברמת קניות בסופר״.
"לא יכולתי לקנות בגדים לבד, הוא היה לוקח אותי לשוק ומגביל אותי בסכום שיכולתי לקנות בו בגדים. הייתי אישה קרייריסטית מצליחה, עם שלושה בתים, וחלמתי על לקנות בגדים בזארה״.
השליטה בתמר לא הסתכמה רק בחשבון הבנק, אלא בכל תחומי החיים: "בבית האחרון שגרנו בו לא היו לי מפתחות. כי לא צריך, הוא בבית והוא לא עובד. היה לי מקליט שיחות בטלפון האישי שרק לו הייתה גישה אליו, וגם המצלמות בבית שלנו – רק לו הייתה גישה״.
בעלה דאז של תמר, דאג לנתק אותה מכל הסביבה הקרובה שלה. היא הורחקה לחלוטין מהמשפחה הגרעינית שלה וגם מהחברות הקרובות.
"הכול קרה מאוד לאט. הוא לא הסכים לעשות חגים עם המשפחה שלי, אף פעם. פעם אחת אחרי המון שנים הסכים שנעשה בבית שלנו עם שתי המשפחות. זה היה מאוד לא נעים, ובעיקר חוויה מאוד לא נעימה. את מתהלכת על ביצים, את לא יודעת לצפות את ההתנהגות שלו אף פעם. לא הבנתי למה הוא התעקש שזה יהיה אצלנו למרות שאמא שלי בישלה הכול״.
עם הזמן, מספרת תמר, הנתק מבני המשפחה הגיע מצידם. "נמאס להם מזה והם לקחו צעד. אם הם היו מנסים זה לא היה עובד, הם הבינו בנקודה מסוימת שאני לא הולכת לעזוב״.
הם לא שמו לב שמשהו לא תקין? אף אחד לא ניסה להאיר לך עם זרקור על הבעיה?
"ממש בתחילת הנישואים שלי, כשהילד הראשון שלי נולד, אמא שלי אמרה לי 'תתגרשי ממנו, אני אתן לך בית, אוטו, לא תצטרכי לעבוד, קומי תתגרשי'. אבל אני לא הסכמתי. אמרתי לה 'אני מעדיפה שיהיו לי 10 שנים קשות ו-40 שנים מאושרות'. ככה ראיתי את זה״.
והחברות?
"זה היה מאוד פשוט, היינו נפגשות כולנו בבית קפה והוא היה אומר לי 'אבל מה, תתחלקו בחשבון?' ואמרתי לו שאני אגיד להן שכבר אכלתי ולא אזמין כלום. וכך היה, בכל פעם מחדש. עד שהן התחילו להעיר על זה, למה אנחנו קובעות ואת אוכלת בבית, ובסוף הפסקנו להיפגש״.
"בנוסף, היו לו תמיד הערות על חברות שלי, כמו 'למה את חברה שלהן' או מעיר לי שאני מדברת איתן הרבה בטלפון, כי אז שיחות היו עולות הרבה", מספרת תמר. "גם בבית זה לא היה כל כך אופציה, הן היו מגיעות והוא היה מתייחס אליהן בצורה נוראית. אם חברה שלי החזיקה את הילדים שלי הוא פשוט היה תולש להן אותם מהיד. הם לא הסתדרו, ובשלב מסוים הן הפסיקו לבוא״.
הפיצוץ הגדול
בשנת הנישואים ה-15 שלהם אירעה תקרית אלימה ראשונה. בשלב זה, תמר הייתה מנותקת לגמרי מכל בני משפחתה והחברות שלה, "אמא שלי לא הכירה את הילדים שלי, את הבת הקטנה היא לא ראתה בחיים, ואת הבן שלי היא ראתה רק בגיל חמישה חודשים״.
"אמא שלי הייתה מאושפזת. הייתי בבית חולים בבוקר והודיעו לי שהיא עברה אירוע מוחי נוסף. אמרתי לו כשהיא תמות אני רוצה לשבת שבעה עם כל האחים שלי, הוא לא הסכים. אבל אני התעקשתי ורציתי באותו רגע לצאת מהבית. אבל לא היה לי מפתח והוא לא נתן לי לצאת״.
ומה קורה אז?
"אחרי כמה שעות שאני מבינה שאני לא מצליחה לצאת מהבית ירדתי לחנייה והתחלתי לדפוק על הגראז' שייתן לי לצאת. הוא צעק שזה יעשה רעש. אני בורחת לחדר שינה, מורידה את כל הבגדים כדי לחסום לו את הדרך אליי והוא אומר לי 'תרגעי, אני רק רוצה לחבק אותך'. בשלב זה אני מרימה את הטלפון ומחייגת למשטרה ואומרת לו 'אתה כולא אותי בניגוד לרצוני'. בשלב זה ניתקתי, אבל השוטרים כבר החלו באיכון על המכשיר״.
״אני באה לרדת במדרגות, הוא נעמד מולי וחוסם לי את הדרך, ביקשתי כמה פעמים שיזוז והוא לא זז, נתתי לו סטירה ובעיטה. ואז הוא נתן לי סטירה ושני אגרופים לבית החזה. משם אני רק זוכרת שהגענו לפינת אוכל והקטן יוצא מהחדר משחקים, זה הסיח אותנו מהמריבה והצלחתי לצאת מהבית. השוטרים מצאו אותי בתחילת הרחוב״.
"השוטרים הגיעו לבית שלי והוא אמר להם שהשתגעתי בגלל המצב הבריאותי של אמא שלי. ידעתי שהגדולה שלי בדרך הביתה ורק רציתי שיצאו מכאן. אז חתמתי על כל מסמך שיאשר שהכול בסדר – העיקר שיצאו״.
בשלב זה כבר לא היה למי לספר
"במבט לאחור אנחנו מדברות ואני מתכווצת, אבל באותה נקודה זה לא היה נראה לי נורא, זה הרגיש נורא, אבל את רק רוצה לחזור למציאות שבה הכול בסדר. רע לי כי אמא שלי גוססת והנישואים שלי גוססים. אבל למי שתספרי שקיבלת אגרופים לבית החזה? זה היה נראה לי טירוף ואני רק רציתי לעצום את העיניים ושזה ייעלם״.
עובר עוד חודש, ואמה של תמר נפטרה. "בסוף הלוויה אמרתי שנשבעתי לאמא שלי על הקבר שלה שהאחים שלי יכירו את הילדים שלי. זה כל מה שביקשתי, שיפגשו אותם בימי הולדת, ארוחות חג, זהו. והוא ענה: 'אחיך כן, אבל אחיך השני לא'. אני עם החול של הקבר וחולצה קרועה, וחושבת לעצמי 'ויתרתי כבר על הכול, על מה עוד אני אוותר בשבילך?', ואז האסימונים התחילו ליפול. אני לא אומרת לו שאני רוצה להתגרש, אני אומרת 'אני רוצה גם אותך וגם אותם, גם וגם', לא רציתי לפרק את הנישואים. והוא עדיין אמר - לא״.
בשלב זה, תמר מקבלת את המספר של רבקה נוימן, מנהלת מקלט לנשים מוכות, שאומרת לה את המשפט הבא שייחקק בזיכרונה: "יש נשים שהבן זוג שלהן לעולם לא ירים עליהן יד אבל כשהן ירצו להתגרש הוא מסוגל לרצוח אותן״. זה היה חודש אחרי הרצח של מיכל סלה, שסיפורה הטרגי הפך לסמל למאבק באלימות נגד נשים.
תמר חוזרת מהשבעה, מגישה תלונה במשטרה ומחליטה להתגרש: "נשבעת לעצמי שלכלא הזה אני לא חוזרת״. השניים התגרשו.
במהלך העשור, אף אחד מהסביבה הקרובה לא ניסה להציב לך מראה?
"זה לא תמיד היה ככה, כשזה היה טוב זה גן עדן, כשזה רע זה גיהינום. את חיה במטוטלת בין ממש ממש טוב לבין ממש ממש רע. אף אחד לא שם לב. הבינו שקורה משהו, שאני לא אני. אבל אף אחד חשב שזה הסיפור שלי, אני בעצמי לא ידעתי שזה הסיפור שלי. אם את לא יודעת לתווך את החוויה של עצמך – איך תוציאי אותה החוצה״.
איזה מסר יש לך לתת לנשים צעירות בתחילת הקשר?
"לא לכבות נורות שנדלקות, להתחבר לחוויה של הגוף, איך את מרגישה כשאת איתו? מה את מרגישה בגוף? למשל את מרגישה שאת צריכה להסתיר משהו? אז מה יהיה הלאה? זה לעולם לא ישתנה. בכל מערכת יחסית את צריכה לעשות ויתורים מסוימים – השאלה עד כמה. לא מישהו שינסה לצמצם את מי שאת. או מישהו שאת לא יכולה להיות מי שאת איתו ומנסה לשנות אותך״.
"אלימות רגשית זה מה שאת מרגישה אותו. אם יש ספק – אין ספק. אם את מרגישה שמשהו לא בסדר אז משהו לא בסדר. אנחנו יודעים לזהות סימנים של אלימות כלכלית ושל אלימות מילולית. אבל האלימות הרגשית הסמויה היא מתעתעת. את צריכה להתחבר להרגשה שלך, משהו שיכול להרגיש לך בסדר יכול להרגיש לי לא בסדר״.
"ברגשי את מרגישה את ההתכווצות של הגוף. את לא יכולה לדבר ואת מצטמצמת לרמה של כמו ילדה שמנהלים אותה. את הופכת להיות תלויה בו – זה לא תקין כי את אישה בוגרת שאחראית על המעשים שלך״.
מה היית אומרת לנשים שמרגישות בסיטואציה כזו?
"הייתי אומרת לאישה שנמצאת במערכת יחסים כזו או שבסימן שאלה, שכל קושי שהיא תתמודד בחיים שלה – הוא לא דומה לשום קושי של לא להיות את, לא לבחור בעצמך, להיות במקום שלא מקבלים את מי שאת – כמה שזו קלישאה – זה לא המקום הנכון לאף אחד״.
את חושבת שהחברה או המדינה יכולות לעשות יותר כדי למנוע מקרים דומים?
"נשים נורא מתביישות. יש הבדל בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי. נשים לא רוצות לשתף ולספר. חלק מהעניין זה הבושה. כשהייתי ילדה קטנה לימדו אותי שברחוב לא הולכים בחושך, לבדוק תמיד שלא הולך מאחוריי גבר. לימדו אותי לשמור על הכוס שתייה שלי במועדון. אף אחד לא אמר לי שאם אני חווה משהו כזה בבית אז זה לא תקין. אני חשבתי שמה שקורה אצלי קורה אצל כולן, שזוגיות זה ויתורים. הייתי נורא שקועה על בלבנות בית ששכחתי לבדוק על הדבר הכי חשוב – עם מי לבנות. חשוב לדבר על זה עוד מגיל צעיר לבנות ונערות איך להתנהג בדבר הזה״.
זה באמת יכול לקרות לכל אחת?
"כן. אלימות רגשית יושבת על פער מסוים, חוסר ביטחון שיש לך. בזוגיות עם נרקיסיסט הוא מזהה את הקושי הזה ולאט לאט בוחן את הגבולות שלך. אצל אחת זה יישב לה על חוסר ביטחון כלכלי, אחרת על חוסר ביטחון רגשי או דימוי חיצוני. אצל כל אחת זה יושב על מנגנון אחר״.
לסיכום, מזכירה תמר, שלא מדובר במאבק של נשים בלבד: "זה צריך להיות מאבק חברתי. לא רק נשים חוות אלימות. בהרצאות שאני הולכת אליהן באות רק נשים, ואני שואלת למה? זה לא מאבק רק שלנו, זה צריך להפוך למאבק חברתי״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו