נלחם בכרם שלום, נכנס לעזה ונפצע: "חשוב לי שיידעו שהיו חיילים בקיבוץ בשבת בבוקר"

"יש לי לא מעט מלחמות", איתי חליוה מנסה להזדקף במיטתו בבית החולים. "איבדתי המון דם מפגיעה בצוואר, יש לי פציעות בכתף ובגב, וגם הזיכרון שלי נפגע. אבל למרות שנפצעתי קשה מאר.פי.ג'י בעזה ונלחמתי על החיים שלי, עדיין, הבוקר הזה של 7 באוקטובר הוא היום ששינה לי את החיים".

אפקט ההפתעה, יסביר מאוחר יותר, הוא זה שהכאיב. בעזה הם באו לתקוף, באו מוכנים. אבל בשבת של הזוועה בשמחת תורה, הם היו מעטים מול רבים. חמישה חיילים לצד חברי כיתת כוננות בודדים, שנלחמו בשיניים בעשרות רבות של מחבלים. "זה יותר כואב לדעת שנכנסו לבית שלך ופגעו בך", הוא חוזר ואומר. ועכשיו חשוב לו שיידעו שכן היו שם חיילים. שנלחמו, שנפצעו, שהגנו על היישובים.

הוא בן 22, לוחם בסיירת נח"ל ששוחרר בדרגת סמ"ר בשל הפציעה. גר בנתניה עם אשתו שירה (24). הם התחתנו באוגוסט 2023, ועוד לפני שהספיקו לחגוג הגיע אוקטובר, ואיתו המלחמה והפציעה. כבר כמעט עשרה חודשים הוא נמצא במחלקת שיקום בשיבא. בחודשים האחרונים נמצא בשיקום יום, מגיע כמה פעמים בשבוע לטיפולים כמו פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. הנשימה כבר חזרה לסדרה, הצלקות מהרסיסים מתחילות להגליד. אבל הנפש הפצועה עדיין חוזרת בלילות אל הקרב בכרם שלום, אל המחבלים הרבים ששטפו את הקיבוץ, אל משפחת שינדלר המופלאה ששמר על ביתה.

אחד החיילים שהגנו

רבות כבר סופר על הקרב בקיבוץ כרם שלום. בתחילת המלחמה פרסמנו את סיפורם של עמיחי שינדלר ויאיר ויזנר, תושבי הקיבוץ שנפצעו קשה בלחימה ונפגשו בשיקום בבית החולים. בסיפורם הם דיברו בהערכה על החיילים שהגנו על המשפחה בממ"ד, ונלחמו במחבלים. איתי הוא אחד מאותם חיילים.

הוא סגר אז שבת בקיבוץ ככוח הגנה על היישובים. בגלל החג, אשתו הטרייה הגיעה לבלות איתו את השבת בקיבוץ. כתושב ניצן במקור, הוא מתורגל באזעקות. אבל כשהבומים לא פסקו, הוא הבין שמדובר באירוע מסדר גודל אחר.

הוא זוכר כל פרט מאותה שבת, ואפילו את שישי בערב. איך חגג עם החיילים הקפות של שמחת תורה בערב קודם. איך נקרא לש"ג ויצא מהבית בחולצה רגילה ובמכנסי צבא, ורק בעמדה מצא וסט וקסדה. איך ראה טנדר שעליו מחבלים בשער הקיבוץ, ורגע אחרי כן ראה את אותו טנדר בשדרות. "הייתי בטוח שיש רק טנדר אחד, לא הבנתי איך הוא הגיע כל כך מהר לשדרות. אבל ככל שהזמן עבר והתקבלו יותר דיווחים ובקשות לעזרה, הבנו שהאירוע מורכב יותר.

"אמרתי לחברי כיתת הכוננות שאשתי לבד בדירה, ושמישהו יוציא אותה משם למקום בטוח יותר. ראיתי בש"ג שלוש דמויות רצות מחוץ לגדר, דיווחתי לסמל והוא הוריד אותם. ושוב הגיעו מחבלים, והוא ירה. עזבתי את הש"ג, התחבאתי מאחורי איזה רכב והבנתי שאני פשוט מחכה למחבלים. לא חיכיתי הרבה, כי ישר הגיע אחד והצלחתי להרוג אותו.

"אחד החיילים נפצע, ותיאמתי לו פינוי. הגיעו לפנות אותו ואת החובש, ונשארנו שלושה חיילים. הודיעו לנו שיש מחבלים בדרך לקיבוץ. זה היה בלתי נתפס. הסתכלתי לכיוון שדה של לוחות סולאריים שנמצא ליד הכניסה לכרם שלום, וראיתי אותם הולכים בשדות. לא יכולתי לפגוע בהם מרחוק, אז חיכיתי שהם יתקרבו ורק אז הצלחתי להוריד אותם. ידעתי שיחד עם כל התושבים נמצאת גם אשתי, שלא מכירה את הקיבוץ, ושאם המחבלים עוברים אותנו הם מגיעים לתושבים וגם אליה - וזה מפחיד".

אשתו, שנמצאה בבית הסמוך, ראתה את הקרב מרחוק. איתי הצליח להתכתב איתה קצת וניסה לשדר עסקים כרגיל. "אבל זה קשוח", הוא מרצין.

לרגע אחד הגיח מסוק קרב שסייע לחיילים וירה על המחבלים בשדה הסולארי. איתי והחיילים שאיתו נקראו להגיע לבית הצמוד לגדר, בית משפחת שינדלר. מחבלים שחדרו לבית ניהלו קרב עיקש עם אבי המשפחה עמיחי, שהחזיק את דלת הממ"ד והגן בגופו על אשתו וילדיו. הוא נפצע קשה לאחר שהמחבלים פוצצו את דלת הממ"ד.

"נכנסתי למטבח דרך החלון, וראיתי את עמיחי על הרצפה, כולו מלא בדם. שמעתי שהמשפחה בממ"ד בקצה הבית, והלכתי אליו. ושם", הוא לוקח נשימה עמוקה, "ראיתי את המראה הכי מטורף שראיתי בחיים שלי. כל הממ"ד היה מלא דם, אבל אשתו של עמיחי היתה עם שישה ילדים והם התפללו ושרו. לא הבנתי מאיפה לאמא, אביטל, היו את הכוחות האלה. היה לי חשוב להיות איתם. דילגתי בין שמירה על הבית ממחבלים לבין קפיצה לממ"ד, יחד עם חברי כיתת הכוננות. תוך כדי שאנחנו בבית, הגיע פיצוץ מטורף שפתח פתח ענק בתוך החומה, ומלא מחבלים רצו מתוך הפתח".

"התחלנו לירות בכמויות"

"התחלנו לירות בכמויות, להרוג מחבלים", הוא ממשיך. "בכל הלחימה בקיבוץ נהרגו שני חברי כיתת כוננות, עמיחי ישראל ויצן וידידיה רזיאל ז"ל. יאיר ויזנר נפצע קשה, ואיתי, חייל נוסף, נפצע. נלחמנו בטירוף עד שעות אחר הצהריים, ואז הגיע טנק להחליף אותנו. נסענו משם למשימות נוספות במחנה אמיתי, עד הכניסה לעזה".

שבועות ספורים אחרי אותו הקרב, איתי נכנס להילחם בעזה. הוא זוכר את העיר החרבה, את הבתים הפגועים ואת תחושת השליחות, שהנה הם באו להחזיר את השקט ואת החטופים. "נלחמנו עד הפסקת האש, ואחרי זה נכנסנו לשכונה אחרת. ראינו שם עזה אחרת לגמרי, שיש בה המון מחבלים, אמבולנסים ואזרחים. הם היו ממש מוכנים לכניסה שלנו. כבר בלילה הראשון כבשנו בניין של שש קומות, ושהינו בו. בדצמבר 23' חטפנו אר.פי.ג'י. הייתי בתוך הבית, עם הגב לפיצוץ. נכנסו לי רסיסים לצוואר ולפנים, נפלתי קדימה ונשברה לי הלסת.

"ניסיתי להזיז את הכתף אבל היא כאבה. שמתי יד על הצוואר והיא היתה מפוצצת דם. הבנתי שחטפתי כדור בצוואר וניסיתי לנשום כמה שיותר לאט, כדי להיאחז בנשימות. ניסיתי לשמור על אופטימיות, אבל עמוק בפנים פחדתי שלא אספיק להגיע לבית החולים".

איתי קיבל מנות דם בשטח ופונה במסוק לבית החולים בילינסון, שם נלחמו על חייו. כשהתעורר מניתוח, מצא את עצמו במחלקת טיפול נמרץ שהועתקה למרחב מוגן, בחניון בית החולים. "התעוררתי וראיתי שאני בחניון, וחבר שלי פצוע במיטה לידי. שמעתי אנשי צוות מדברים בערבית. נבהלתי לרגע, עד שהבנתי שאני בבית חולים ישראלי. כשראיתי שגם חבר שלי בסדר, הבנתי שניצחנו. שאנחנו חיים. זו לא סיטואציה פשוטה. רגע אחד אתה בכושר הכי טוב של החיים שלך, אתה בטוח שאתה בלתי מנוצח, ורגע אחרי אתה לא יכול ללכת לשירותים לבד כי נפגעת בעמוד השדרה, וזו המלחמה על החיים שלך".

"חייבים להראות שאנחנו בוחרים בחיים"

איתי היה מאושפז כחודש בבילינסון, ואז עבר לשיבא למחלקת "חוזרים לחיים" לשיקום. שם, בין הטיפולים, פגש גם את עמיחי שינדלר ואשתו, ששרדו את התופת והחלו לחזור לחיים.

כבר כמה חודשים הוא באשפוז יום כששירה אשתו לצידו. היא זוכרת את התושייה שלו בקרב, שראתה מבעד לתריסי הבית שאליו פונתה. היא ידעה שהיא יכולה להרגיש בטוחה, כי איתי נלחם על החיים. בקיץ האחרון, בין הטיפולים של איתי, הם טסו לחופשה בחו"ל. "אחרי אותה שבת הבטחנו לעצמנו שאנחנו הולכים לנצל כל רגע בחיים", היא מחייכת. "איתי היה בלחימה, ואז נפצע, ואחרי שהתחיל את השיקום אמרנו שזה הזמן לעבוד על ההבטחה הזו. חייבים להראות שאנחנו בוחרים בחיים".

איתי מחייך. "חשוב לי שיידעו שכן היו חיילים בקיבוצים", הוא מדגיש. "חברי כיתות הכוננות עשו עבודה מופלאה, וגם החיילים. אני מרגיש שעשיתי את שלי, וכרגע אני נלחם במלחמה אחרת. אבל אני יודע שהצוות שלי עדיין שם, ונלחם. כשאתה יוצא מעזה, אתה יום אחד בהלוויה של חבר ויום אחרי כן רואה מסעדות מלאות, ושיש פקקים בכבישים. אתה לא מבין איך זה יכול להיות, שהעולם ממשיך כרגיל. אבל אתה מבין שהחיים חזקים מהכל, ובשביל זה אנחנו נלחמים".